בית ספר

תמיד פחדתי מבית ספר. פחדתי ללכת לבית ספר בבוקר, פחדתי בערב שלפני. לפעמים, אחרי שאני רואה את הפרצוף של האנשים אחרי שאני מספר להם שגדלתי בקרית אתא אני חושב שאולי היתה לי סיבה טובה לפחד. לחשוש למשל, מאשר אמויאל שהיה חסר שן קדמית מכיתה א ועד שפגשתי אותו פעם אחת לפני הגיוס. הוא עבד בפלאפל, אצל סירי בפינה, והוא אמר שהוא חושב על גיבוש צנחנים דובדבן. כן. אפשר היה גם לחשוש מיודה מאדאר, שהיה קוקסינל לא קטן כבר בכיתה ה' אבל היו לו בני דודים, מאדארים מהשכונות שאתה לא מגיע אליהם אפילו בטיול אופניים ארוך. פגשתי אותם פעם בחצר אחורית אחרי שיודה השאיר אצלי את הכדורגל שלו ושכחתי להחזיר. אבל אולי זאת רק הנטיה שלי להסתבך. עם האתיופים שבדיוק הגיעו לארץ לעומת זאת, לא הסתבכתי אף פעם. הם בכלל לא הבינו עברית, והכיפה הקנויה ישבה להם מוזר על האפרו. אף אחד לא ידע מאיפה הם באו ולאן הם הולכים כשהיום נגמר אבל פעם בכמה זמן הם היו מרימים אבן די גדולה, והיא היתה נוחתת בראש של מורה לגמרא.

אני לא חושב שאף אחד מהדברים האלה הפחיד אותי. ומי שגדל בקריות יכול לעשות לייק.

את הפחד שהרגשתי בערב שלפני אני פוגש רק בחלומות שחוזרים אצלי מאז שאני זוכר חלומות. משהו שעשיתי משגר אותי לתוך מרדף עד היקיצה. תמיד רודפים אחרי ואני תמיד אשם, ומבין שאני חייב לברוח ולהפוך כל אבן כדי להינצל, עד שאני מתעורר. אני נשבע באלוהים שפעם אחת, זרקתי בחלום קאבוק, כזה שאוכלים, על נסיכה שעברה במקרה באזור ועד היום אני מסתכל אחורה כדי לראות אם אלה שחיפשו אותי כל הלילה לא נמצאים במקרה מאחורי הפינה. פחדתי מבית ספר פחד מוות כמעט כל ערב. הייתי מלך, לא רע בכדורסל, ציירתי לבנות את השיעורי בית וכל המורות היו חברות של אמא שלי אבל רעדתי כמו כלב. תעודה, מחצית, יום הורים, חורף,סנדוויץ, בית כנסת, שער, גג, טרנינג, מבחן ארצי. אם היה לי שקל בשביל כל ערב כזה שאבא לא מבין למה אני לא מסדר מערכת כמו בן אדם, ולא מבין מה הבעיה לסדר את הספרים שישכבו בתיק לילה שלם עם המחברות בצבעים הנכונים ורק יחכו לי עד הבוקר ליד המיטה.

רציתי שמישהו יציל אותי. אז כמו איזה לטאה הייתי אוזר אומץ ועושה פרצופים של עצוב, של דיכאון, של חולי, ומתפלל הכי חזק שאני יכול כמו שלימד אותי הרב דיסקין החבדני"ק כדי שיפתחו שערי שמים ויקרה לי נס שישאיר אותי בבית עם ערוץ אחד. השמים לא נפתחו. עוד לא איבדתי תקווה. אבא כבר בעבודה, אבל אמא עדיין בבית וכמו שאני זוכר היא בחדר שלה, ויש לה שיער ארוך נורא וחום. ואני מזדחל אליה משומן מדיכאון ופחד, מתפלל שהיא תשים לב אלי, תרחם עלי, תציל אותי מהיום המזדיין הזה שהולך לשטוף אותי, ושתגיד לי שזה בסדר ואני יכול להישאר בבית, זה בסדר, הכל בסדר.

חשבתי על זה היום כשהלכתי להשתין בקומה שלוש. אמא שלי רחוקה ואבא שלי לידה. הוא לא נוסע למפעל ולה אין שיער ארוך. יש לה שיער קצר, צבוע יפה והיא אפילו קצת דומה לתמונות של עצמה בתור ילדה. הם שותים קפה עם סוכרזית ביחד ויש להם זמן, אבל הם לא יבואו להציל אותי.מי יבוא, אתם תבואו?

לכו תזדיינו כולכם.