בדרך לעזה

מחוץ לתחנה הכל היה אדום, חול עף באוויר ועננים נמרחו מהאדמה אל השמים ולא להיפך. בתחנה עמד אחד מגדוד הסיור הבדווי, הוא הסתכל על הכל מהצד דרך הזווית של העין ועישן סיגריה. הוא היה גבוה וצבע העור שלו היה כמעט סגול. לידו עמדה אישה גמדה יוצאת דופן. מקסימום מטר חמישים, וארוזה לחלוטין. חצאית מקסי בורדו, נעלי עקב מבריקות באותו צבע. גרביונים שכולאים את השמש בחוץ ונראים כאילו מרחו עליהם שעווה. חולצה לבנה עם כפתורים וצווארון קטן אבל מעומלן טוב ממש סגור עד הקצה וחליפה שלא יכולה להיסגר מעל החולצה. הפנים שלה היו קטנות ואולי זה רק נדמה בגלל שעל הראש היה לה כובע שחור ענק עם שוליים ברדיוס של מטר בערך ועל הכובע היתה תחרה מוזרה של לוויות מהטלוויזיה. היא עמדה מתוחה בלי לזוז וכנראה כמוני בעצם חיכתה לאוטובוס שיקח אותה, אבל לאיפה? היו לה משקפי שמש ענקיים זולים מפלסטיק שחור אבל האודם שלה היה מרוח כאילו זה גריז בצבע אדום. נעצתי בה ונעצתי בה מבט חודר אלים ופולש. השכבתי את כל העייפות שלי על הדמות המוזרה המסכנה הנחושה. באותו יום פחדתי למות בפעם הראשונה בצבא אבל זה כבר היה מאוחר, בעוד שבועיים אני הולך להשתחרר. ברקע שמענו פיצוצים עמומים וכל אחד מהם הכפיל את העייפות שלי ושל הבדווי שוב ושוב והגביר את החום באוויר ואת הצפיפות של גרגירי החול והתחלתי לא לראות כלום. אלה נפילות של פצצות מרגמה באזור נווה דקלים. נהיה קשה לנשום ולא יכולתי להזיז את העיניים מהמחזה המוזר הזה. גמדה באדום. את מי באת לבקר? פתאום היא פתחה את פה האודם גריז שלה ומתוכו יצאו מילים שדיברו על לנעוץ מבט. אבל את העיניים לא ראיתי.