הרוחות

מאז שחזרתי לארץ נפתחו לי העיניים כמו דלתות של אולם גדול. מאחוריהן במקום שפעם היה מוח התיישבו זכרונות ילדות ולאן שאני הולך הרוח הנעימה של הסתיו החם פורצת פנימה ועושה צרות. מבפנים נוזלים הזכרונות כמו דבש של עץ אורן בקיץ. קראתי בספר על פיזיקה שזה כמו וקטורים שמתנגשים ואפילו הבנתי. התעוררתי בתל אביב רעב ולא התפתיתי לאכול. הזדחלתי בהנאה מופגנת דרך הרחובות החמים אל האוטובוס שלקח אותי אל האוטו בצד השני של העיר, בהיתי כמה דקות בירקון נשפך לתחנת הכוח ויצאתי לדרך. הורדתי את הכפכפים ונתתי גז החוצה מהשפלה. שלט דיגיטלי אמר, יש עבודות בכביש הראשי. פניתי לכביש מודיעין שכולו עליה אחת גדולה כמו רמפה לירושלים. לאורך הדרך במפרצים של היער פזורים רכבים שמוכרים בגטים, שתיה, סחלב, שאני אף פעם לא עוצר בהם אבל היום עצרתי. הרצפה של היער מלאה בקונדומים, גרעינים של זיתים ושאריות של עיתון, שני אחים ערבים בהפסקה מעבודה באזור וזקן עם רגל או בלי רגל. ביקשתי בגט. בזמן שמכינים אותו הלכתי להשתין במקום שבו מתחילים העצים והיער תפס אותי. דלתות העיניים נטרקו פנימה והתחלתי לבהות. האורנים הנטויים, האבנים הלבנות שנחות מהחום של הקיץ, הירוק שהחזיק מעמד. פתאום הופיעו דמויות. נעות בין העצים. מתחמקות, שפופות, חצי רצות קדימה. נעות מהר מאוד אבל בהילוך איטי יפה. רוחות רפאים של בני אלפיים. נהר של אנשים. ואז בודדים, ושוב הרבה. לוחשים את עצמם פנימה לתוך היער. צוחקים עלי. לאן אתם הולכים? הולכים לירושלים. אמרתי להם בלב, אתם יודעים שאתם הולכים להפסיד. הפנו אלי מבט סלחני. וכל אחד אמר לי: אתה משלנו, אתה כהן. נזכרתי שחנוכה עוד מעט. אחד האחים הערבים התעסק עם הבגט שלו מתחת לכובע והשני קם, התחיל לצעוק בטלפון ולהתקרב לקצה היער. חשבתי, הוא גם רואה את זה?