הרבה היה צריך לקרות כדי שהגר ואיתי ימצאו את עצמם באותה מיטה ערומים בלילות של הקיץ שוכבים על הגב ומביטים אל התקרה. אבל אולי נדלג על החלק הזה. מה מביא כל זוג להיות זוג. לפעמים הדברים קורים, לפעמים נעשה מאמץ. פעמים שהמאמץ לא מאוזן וצד אחד מתאמץ יותר. צד אחד רוצה יותר וגורם לזה לקרות. חצי מהזוגות שישנים עכשיו ערומים עם הגב למזרון ומביטים לתקרה פשוט הגיעו איכשהוא למצב שבו הם מזדיינים ובאופן טבעי נשארו שם. אוי כמה שבא לי לבכות. לבכות מהסוף שאני יודע את טיבו. חצי מהעיר עכשיו שוכבת ערומה על המיטה ומביטה למעלה. מלאה בזוגות והומואים וזקנים ופיצוציות. וכולם שוכבים ובוהים וחשים סיפוק מסויים על העובדה שהגיעו לאן שהגיעו, וכובד משקלם מכריע את העיר עד שגם היא נרדמת. יש מי שנשאר ער בשעה הזאת ומרחף מעל הספינה החורקת ומתוך ריחוף יכול לראות דרך הגגות את כל הזוגות שוכבים על הגב ומביטים למעלה ולא רואים כלום מלבד התקרה הלבנה. למשל איתי והגר. הגר היתה בחורה שכבר רצתה להגיע לאן שהוא ואיתי רצה את הגר. הוא צעיר והיא מבוגרת ממנו. הוא פרא והיא בעלת נסיון. הוא נעלב בקלות והיא, פעם היו לה רגשות אבל היא נתנה אותם לתאטרון ובעצם נתנה אותם עוד הרבה קודם לכל מי שהסכים לקחת ולפטור אותה מהעומס. עכשיו בלילה חם בעיר הם שוכבים על המיטה והגר שמה את הראש על חלק מהחזה שלו כמו שהיא שמה על כל כך הרבה שיערות חזה שחורות בעבר. אבל החזה הזה שונה מעט לטובה. הוא שרירי, והגר מסמנת וי קטן ברשימה בלתי נראית ומעבירה את הדקות הקרובות של ההתרפקות בתחושת הישג שאמא שלה דאגה לפזר ולטפטף כמו רעל לתוך הנשמה מגיל אפס. ככה הגר נוהגת לעשות עם כל דבר. אורך הזין, גובה הגבר, שרירי החזה. מידת האדישות, מידת הפעלתנות, כמות הביטחון העצמי וסוג האוטו. הרבה עושים בני זוג כדי להגיע אחד אל השני ולפעמים לא עושים מאמץ בכלל אלא פשוט קורים.
בכל זאת היתה קצת התרגשות מהמעבר לבית משותף. איתי מצא דירה. במיקום מעולה. בקומה ראשונה, במחיר סביר בהחלט יחסית לעיר המטורפת. בשבילה זה היה קרוב לתאטרון, הוא מצידו עבד מהבית. הרעיון היה שלה. התכנון היה שלה, הביצוע שלו. שבועיים אחרי שהתחילו לצאת היא כבר אמרה לו: אני רוצה שתעבור לגור איתי ביומולדת שלי. עשו חישוב, ראו שזה בעוד חצי שנה. אחרי חצי שנה הסתכלו, ראו שהזמן עבר יפה ונזכרו שהגר רצתה לגור ביחד. בשבילה זאת היתה הפעם הראשונה שהיא עוברת לגור עם בן זוג ויש בהחלט לראות בזה דבר מפתיע, כי הגר היתה אחת שיש לה בן זוג תמיד. פעם בכמה זמן היא היתה מתאשפזת בבית חולים עקב מקרה חמור של דלקת בשלפוחית השתן, והרופא שטיפל בה ביישוב שהיא הגיעה ממנו כבר התחיל להיות מודאג ממצבה הנפשי במקום ממצבה הפיזי. ועל אף שהיה לה בן זוג תמיד עדיין לא גרה עם אף אחד מהם. איך זה יכול להיות? איתי ראה בזה סימן טוב. אוי איתי איתי. חכם גדול הוא לא היה אבל בדרכו הצליח לעשות דברים שכולם מצליחים לעשות בסוף, כמו למשל לגרש את השותפה הקודמת שלו מהבית לכבוד המעבר. זה לא היה קשה והדרך התפנתה. אבא של הגר שרק חיכה להזדמנות לעזור חתם לה על כל הצ'קים והביא את הדברים שלה לדירה. אמא שלה באה איתו וכל הנסיעה דיברה איתו באוטו דברים שאין בהם טיפה של חיבה או מחויבות אליו אלא מה שנקרא 'סידורים' וטענות על עוולות שנעשו לה בהווה או בעבר או בעתיד. כשחנה האוטו על המדרכה שינתה את פניה והתמלאה חיוכים ונשיקות ואור בהק מהפנים השחומות שלה כשחיבקה את הבת שנכנסת לדירה החדשה עם בן הזוג.
איתי בנה מדפים. קנה מסור וניסר קורת עץ ענקית שמצא בחצר. חיבר את המדפים אל הקיר והניח עליהם את הספרים שלו. בחדר המשותף עמד שולחן העבודה שלו שהיה למעשה דלת של בית מספר שש שאיתי מצא בזבל ברחוב סמוך. לידו היתה המיטה, ושטיח ירוק ורצפה אדומה. בחדר השני רצפה ירוקה בלי שטיח. קנו ספה בדרום העיר. קנו טלוויזיה ענקית בחנות טלוויזיות. אמא של איתי תפרה וילונות, ההורים של הגר נתנו כסף למקרר ולדברים אחרים. תנור היה בפנים. את השאר קנו באיקאה. הלכו לשם פעמיים. פעם אחת היו עייפים מדי בשביל לקנות משהו אז הם רק התיישבו ואכלו כדורי בשר במזנון. פתאום הגיע איש שחום ורזה ואמר להגר שלום. זה היה המוביל של הצגות הילדים שלה. הוא איחל לה מזל טוב ואשתו היתה לידו. שניהם היו שתקנים מאוד והעיניים שלו הביעו דאגה. אבל הוא בסך הכל מוביל, נהג משאית. אין טעם לחפש סימנים אצל נהגי משאיות. בכל מקרה, הרבה הם לא קנו באיקאה בנסיעה הזאת. חזרו ברכב המפואר של אמא שלה הביתה לדירה, שתקו כל הדרך ולא מימשו את התוכנית של הגר לקנות את כל מה שצריך כדי להפוך את חדר השינה שלהם למקדש של אהבה.
סיימו לרהט את הבית והתחילו כמו שאומרים לחיות. הגר היתה יוצאת מדי בוקר לתאטרון, ובערב שוב להצגות אחרות. איתי עשה מאמץ והשקיע בערך שבועיים בשיוף כל חלק בדירה, הוסיף מדף, צבע שולחן. לפעמים הגזים עם השימוש באמצעים דלים כדי לחפות על הקיים. הדירה היתה ישנה מאוד ולא גדולה והכל בה התפורר מתחת לצבע שצבעו כדי להסתיר את הקירות הישנים או הטפט ששמו על הרצפה המכוערת. אל המטבח היתה מחוברת מרפסת קטנה. הם מילאו אותה בעציצים ותבלינים וקלישאות צמחיות של זוג חדש ומחוץ למרפסת עמד הצד האחורי של הבנין במלוא כיעורו. רשת אדירה של קומבינות ביוב, צינורות חלודים, חיבורים בלתי אפשריים של כבלים ולוויין, ועוד צינורות ישנים ישנים שיוצאים מחור אחד בקיר ונעלמים לתוך קומה אחרת ונראה כאילו הביוב והכבלים מחוברים למערכת אחת גדולה שסובבת במעגל ומזינה את כל הדירות, וצבע הקירות עצמם של אחורי הבנין שרואים דרך המרפסת היפה עם העציצים החדשים שעדיין ירוקים וריחניים עכור וצהבהב ועייף. בבקרים אחרי שהגר היתה הולכת איתי היה נשאר לבד עם הדירה ומתקשה להתחיל לעבוד. ואז גם הוא כבר היה חושב לעצמו שאולי המאמצים שלו קצת מוגזמים, כמו למשל במקלחת שהיתה נקודת התורפה, ולא היה בה אריח אחד בקרמיקה שהתיישר עם זה שלידו, ולתלות מראה רגילה היה בלתי אפשרי. אבל איתי רצה שהם יוכלו לראות את עצמם אז הוא החליט לאלתר. מצא מראה עגולה גדולה בבוידעם וקשר אותה לבורג מעל הברז של הכיור שבעצמו התחבר לקיר בקושי. לידה בבויידעם שכבו עשרה אריחים של מראה שמי יודע מאיפה הגיעו ואיתי החליט להדביק אותם לקיר במופת של כיעור בלתי אפשרי מאחורי המראה העגולה כדי שיצרו קיר שהוא בעצם מראה אחת גדולה שבורה ומוזרה. (אחרי שנפרדו שניהם, איתי חגג יום הולדת בדירה שהיתה פעם משותפת והרבה אנשים הגיעו. בסופה שלחה לו מי שפעם אהב תמונה של עצמה דרך המראה מחייכת חיוך נעים מאוד) את האריחים שהוא מצא הוא רצה להדביק אל הקרמיקה המקורית של הקיר. בשביל זה הוא היה צריך דבק מיוחד מה שאומר לצאת החוצה ולקנות וזאת כבר סיבה לחגוג בשביל איתי שהיה תקוע בבית כל היום. בבת אחת הוא יצא אל אמצע היום של העיר בשיא הקיץ והאור של העולם הכה בו חם וחזק. קנה את הדבק והדביק את האריחים בזהירות אחד אחד עד שהתקבל מעין מבנה של קוביה הונגרית מעוותת ומעליה המראה ההעגולה עם מסגרת הפלסטיק ואז עמד והסתכל על עצמו, מחולק לעשרה חלקים לפחות וחלק שונה או נוסף ממנו משתקף בכל אריח של מראה. ובכך ניתן האות הרשמי לסיום השיפוצים.
ובכן התחילו החיים. אלא שנשאר הקיר בסלון שלא היה שלם. הגר חשבה שהוא לבן מדי. איתי לא הוטרד מזה. הגר הרגישה שמשהו חסר. איתי נשאר בבית כל היום אבל בדרך כלל בחדר שלו, הסלון היה האזור שלה ומה שהתרחש בו או איך שהוא נראה לא הזיזו לו. היא היתה מגיעה מאוחר ורואה האח הגדול בטלוויזיה הגדולה. הוא בירך על הלילות שהיא לא היתה בבית. היא בירכה על האפשרות להופיע. מן הון להון העלילה זורמת. החיים לא עוצרים בגלל תיקון כזה או אחר והקיר בסלון נשאר ריק. השיפוצים הגדולים הסתיימו. מה שלא נוסר כבר לא ינוסר. איתי השאיל את המקדחה והחזיר את המסור החשמלי. לפעמים כשהיא היתה יוצאת בבוקר לתאטרון איתי היה עוד יוצא איתה. לא היתה לו סיבה מסויימת לצאת. הוא עבד מהבית. שום דבר לא חיכה לא לו בחוץ. אבל הוא הנהיג לעצמו מנהג, לעשות סיבוב התעוררות מסביב לשכונה על הבוקר בנעליים ולא בכפכפים, ועל הדרך לקנות איזה מצרך. נגיד עגבניה, או קוטג', או קפה אם נגמר הקפה. והתירוץ הכי טוב היה לצאת איתה. ופעם אחת כשיצאו ראו מסגרת גדולה מאוד מעץ מונחת ליד פחי הזבל בכניסה. הגר עצרה אותו, שמה עליו את היד ואמרה: כן! זה בדיוק מה שחסר לסלון! תיקח את זה ותצייר משהו וזה יהיה על הקיר של הסלון שהוא ריק. אבל איתי לא זרם עם הבקשה. מאוחר יותר היא אמרה לו שוב, אולי ניקח את המסגרת מבחוץ, ראיתי שהיא עדיין שם. ומה נעשה איתה? לא יודעת…אתה תצייר עליה משהו (בקול מתנחמד היא אמרה את זה) אתה יודע לצייר. ונתלה על הקיר, שיהיה כשאנשים יבואו. אבל איתי לא רצה. בינינו לבינינו, בהתחלה לא היתה לו סיבה טובה לא לרצות. אולי מלבד העובדה שהמסגרת היתה ענקית ומאיימת. שני מטר על שני מטר. צלב מעץ. רוב הבד היה קרוע ממנה חוץ מחתיכות שנשארו מדולדלות ומחוברות עם אקדח סיכות ובנוסף לכל היא עמדה בזבל. הוא התחיל לכעוס על הגר והכעס רק הלך והתגבר. הוא לא עובד אצלה. הוא יתחיל עכשיו לשפץ עוד משהו? מסגרת ענקית יד שניה מהאשפה. הוא ימתח עליה בד עכשיו, הוא יצייר על זה עכשיו משהו לבקשתה, כי חסר לה ציור בסלון? זין הוא יעשה את זה. הוא החליט לסרב בלי לנמק. והיא טרחה לבקש אולי רק עוד פעם אחת. עברו עוד כמה ימים והמסגרת עדיין חיכתה בחוץ ליד פחי הזבל. הרבה אנשים ראו אותה וביניהם גם הגר ואיתי אבל לתוך הבית פנימה היא כבר לא נכנסה. לבסוף לקחו אותה. לאן לקחו אותה? לאן שלוקחים את הזבל. מי יודע איפה זה בדיוק. את הזוגות הישנים ערומים על המיטה ובוהים בתקרה הלבנה בלילות הקיץ החמים זה לא מטריד.
יהודי חשדן 