חזרתי מפגישה עם מפתחים של אפליקציה לטלפון חכם

חזרתי מפגישה עם מפתחים של אפליקציה לטלפון חכם. כאלה שרוצים לקבל הכל. הייתי רעב. על החלון של השווארמה בפינה של קינג ג'ורג' בוגרשוב היה כתוב: 'חזה עוף במרינדה – 24 שקל בפיתה חמה'. לפני בתור היו נער אמריקאי דתי צעיר עם כיפה סרוגה ואזניות שחיכה לשווארמה שלו בצלחת ואחריו עמד איש זקן, לוחש ורזה, לבוש מכנסיים אפורים ואפודה ומשקפיים אופנתיים בצורה שהיתה קצת חשודה. האיש הזקן הרבה להתנצל. אמר: 'אני לא בפיתה הזמנתי' בניגוד לצעיר שלפניו. 'אני רק קצת סלט, לא אוכל הרבה' בניגוד למה שהפועל הערבי התכוון לתת לו. הפועל הערבי אמר לו שהחזה על האש: 'קח צלחת, לך לנשנש לך בנתיים'. הוא קפץ קדימה, הניח את הסנטר עם החיוך שלו מעל לדלפק ואמר: 'אני בסדר, אני עומד מחכה'. בכל פעם שהוא פתח את הפה כדי להתנצל שוב נפלט לו חיוך שנשאר לרחף באוויר, והחיוך היה מנומס וזר מאוד בין חלונות הזכוכית של שווארמיה מלוכלכת. מאחורי הדלפק עומדים שניים, בעל הבית ופועל ערבי. בעל הבית שמן בחולצה מכופתרת בצבע תכלת עם פסים לבנים דקים. מהכפתורים למעלה בחולצה יוצאות  אזניות של אייפון ובצד התחתון הן משתלשלות בחופשיות ולא מחוברות לכלום, כמו ציצית. כשהגיע תורי הוא עמד עם הפנים לאש ועם הגב אלי. שואל אותי דרך הגב: 'במה החזה?'. חשבתי, במרינדה לא? ואז הבנתי שאני צריך להגיד שבפיתה. קיוויתי שזה לא יפחית הסיכוי שלי לקבל מנה טובה למרות שהייתי אוכל הכל ואין לי בקשות מיוחדות בטח לא ממוכרי שווארמה. הפועל הערבי עמד עם הפנים אלי והסתכל אל הרחוב. יכולתי לראות שהוא קיצץ לפחות סנטימטר מכל גבה. הוא היה נמוך מכולם בראש וחצי והחולצה השחורה שלו היתה מלוכלכת וגדולה עליו בשלוש מידות. פתאום אור הציף את הפנים שלו והגבות שלו התרוממו בחיוך, הוא ראה מישהו ברחוב מאחורי ועשה לו שלום ואני לרגע חשבתי שזה בשבילי אז חייכתי בעצמי ואז הבנתי שזה לא, והסתובבתי בעצמי לרחוב כדי לראות אבל כלום לא היה שם. כשהחזרתי את הראש ראיתי אותה עומדת לידי. ילדה בת אולי עשרים, נשענת על הדלפק, בג'ינס כחול צמוד, שיער שחור חלק באופן לא טבעי ועיניים רטובות. רזה אבל אישה. קצת ילדה, עומדת בתנוחה לא נוחה, כאילו הכריחו אותה. כאילו שהיא רק חצי עובדת במקום, לא ממש מחוייבת למה שקורה אבל נכונה לעזור במקרה הצורך. בעל הבית הסתובב מהאש והתמקם בצמוד לקופה הרושמת. הוא זרק אליה מבט, ואז הזיז אותו לאט דרך הדלפק המלוכלך בשאריות של סלט ועמבה אל החזה שלי והתחיל לעלות למעלה מהזיפים אל הסנטר והמשקפיים. בתוך המבט שלו היה כתוב: 'זה. למה לא תלכי עליו?' יכולתי להרגיש בלחי ימין  שהיא מסתכלת עלי אז סובבתי אותה אליה והחזרתי לה את המבט. ביישנית. היא נשענה על רגל אחת והרגל השניה היתה חופשיה ומקופלת קצת פנימה לכיוון הדלפק ומתנדנדת. הג'ינס הכחול, בחנתי אותו מלמטה למעלה. שמעתי אותה ממלמלת משהו. בעל הבית הסתכל אליה, הנמיך את הקרחת שלו ונתן לה מבט שאומר: למה לא? אבל קצת כועס. חשבתי ששמעתי אותה אומרת: 'איפה אני אדבר איתו עכשיו? וחשבתי ששמעתי אותה חושבת דברים עלי. בנתיים הגיע החזה עוף במרינדה והפועל הערבי הוציא את הפיתה החמה ושאל אותי מה לשים. חייך אלי. כאילו לא מודע להתרחשות, או אולי מודע מאוד. אמרתי לו שישים קצת מכל דבר ונתתי את הכסף. בעל הבית הסתובב לאש כדי להוציא את החזה שלי. מהחלון הצר של המטבח הציץ בחור בשם דודו. בעל הבית צעק אליו 'מה אתה דפוק דודו?' ואז שמתי לב שכפתור השרוול של בעל הבית פתוח וקצת נשרף כשהוא הופך את החזה. דודו, מזיע בכובע טבחים החוויר ורצה להתחיל להתנצל ואז בעל הבית אמר לו 'תעשה צ'יפס דודו' והסתובב אלי בחזרה עם החזה בתוך המלקחיים. הפועל הערבי חיכה עם הפיתה ביד. בעל הבית זרק אותו על חתיכת נייר פרגמנט, הוציא מהערימה של הסלט סכין חצי עגולה שתופסים בשתי הידיים וחותכים בתנועה שיש בה הרבה תנועה, כי לא בכל תנועה יש תנועה. לפעמים יש חוסר תנועה. והתחיל לחתוך. זה עשה לי חשק להתחיל לרקוד אבל לא התחלתי. רק עמדתי במקום. הוא כבר רגיל לחתוך ככה, אז הוא יכל להרשות לעצמו להפגין קואורדינציה, לנעוץ עוד מבט בבחורה תוך כדי ולשדר לה שתלך על זה. חשבתי ששמעתי איפה אני אשב איתו עכשיו? כשהוא סיים הערבי שם הכל בפיתה ואמר לי: 'קח צלחת, לך לנשנש לך בנתיים'. התיישבתי בפינה. הבחורה התיישבה מאחורי, קצת עשתה סדר בדלפק שלה. אולי חיכתה שנדבר.