תאוריה

כשהייתי בן 11 שלחו אותי לחיפה באוטובוס ללמוד אצל איזה מאסטר סקסופון ותאוריה. אבל לא הקשבתי למה שהוא אמר. הסקסופון היה לי כבד. הייתי בסך הכל בן 11. למורה קראו עמוס. הוא היה גרום. לא הכרתי אנשים כמוהו. חילוניים. רזים. כל מי שהכרתי היה דתי ושמן. הרגשתי את השנים עומדות ביננו, וגם עוד משהו. אני חושב שהוא הסב את הראש ממני בשלב מוקדם של הפגישה. לא לקחתי את זה אישית. הוצאתי את הסקסופון והתחלתי לנגן את מה שידעתי. זה לא היה הרבה. 'אולד לונג ג'ון'. כאבה לי הלשון והיה לי לא נעים. הוא ויתר לי, אבל הרגשתי שהוא ויתר עלי.

אחריו היה לי שיעור תאוריה. נכנסתי לחדר שהריח כמו קופסה של חצוצרה. לא ידעתי מה זה תאוריה אבל אמרו לי שאני צריך את זה ומשהו תיעל אותי לתוך אחרי הצהריים האלה בחיפה. זה זמן שהאור הטבעי שם מתאפס ומקבל גוון ירוק בהיר ונכנס לתוך הקירות. אין את זה בתל אביב וגם לא בירושלים. יותר מהכל זה מזכיר חדר של רופא או בית חולים. בתוך החדר עמדו שני ילדים שהיו הרבה יותר מתקדמים ממני. אני זוכר את האור, הוא הגיע מהצד, מהחלון, ונתפס בתוך האוויר שעמד בחדר. אני זוכר את השקט של הילדים האלה. שקט שלא הכרתי. הם לא רצו להרביץ, הם לא רצו לצעוק. לא רצו לקלל. הם לא התכוונו להילחם איתי והם ידעו שהם יודעים הרבה יותר ממני ועדיין היתה להם סבלנות. הם היו ילדים עם סבלנות. בן ובת. היה כבר ערב. אני הייתי עם סקסופון והם בלי כלי נגינה, רק עם מעמד לתווים וניירות. גם לא היה שם מורה, הם ידעו מה לעשות לבד. אני זוכר שלחדר היו חלונות ארוכים כמו לבניינים הערביים בעיר התחתית של חיפה, כמו שמאז אני מדמיין שיש בכל קונסרבטוריון שיש בו ילדים שלומדים מוזיקה יפה ובשקט. פעם התהלכתי ברחוב בברצלונה עם מישהי. באמצע הרחוב פתאום פניתי בחדות לתוך בנין שהדלתות שלו היו פתוחות וגרם מדרגות גדול עם מעקה שחור עמד מול הפתח. שמעתי מפנים צחוק של ילדים ומוזיקה ונכנסתי לחפש אותם. כל הדלתות היו סגורות, עליתי עוד קומה ועוד אחת. מסדרונות עם דלתות שחורות מעץ דק שלא מגיע בדיוק עד לרצפה. הרבה כלי מיתר, פה ושם פסנתר. עליתי עוד קומה ועוד קומה ואף אחד לא שם לב אלי במסדרונות. הצצתי אל החצר הפנימית. היא היתה עמוקה מאוד, ואפשר היה לראות מהחלון שלי חלונות אחרים שמתוכם אפשר להציץ לעוד חלונות פנימיים של חדרים אחרים עד הים.