פונטיאק זה פונטיאק

ראיתי במקרה באינטרנט פונטיאק סאנבירד. פעם זה היה רכב רכב. יוקרה. כשהייתי קטן זה היה מרגש, גם בגלל הצורה וגם בגלל שפונטיאק זה מאמריקה ולא היו הרבה מכוניות מאמריקה, מכוניות מיפן היו אז הקטע, טויוטה פריוויה ׳חללית׳, מאזדה לאנטיס, מיצובישי וכאלה. אמריקאיות, לא המון. אולי שברולט. לאבא של מישהו שהכרתי שהיה מורה לשל״ח והסב מקצוע לסוכן ביטוח היה ביואיק, וכשחושבים על זה היתה גם משפחה מוזרה בשכנות אלינו שהחזיקה סאאב ישנה, בהתעקשות מוזרה כי כבר אז (בתחילת אמצע שנות ה90) היא לא עבדה ואם אני זוכר נכון האבא התעקש גם לשמור על המשקפיים הכהים והכבדים שלו ועל גזרה לא אפנתית במיוחד לזקן ועל חולצות ישנות. ודווקא הילדים שלו היו רעננים הרבה יותר, ג׳ינג׳ים גבוהים ומכוערים אבל נחמדים מאוד, ואוהבי כדורגל, ומתיידדים בקלות ואם אני זוכר נכון (אבל בהחלט יכול להיות שלא) אז אבא שלהם גם התעקש לתת להם כאפה מדי פעם. בכל מקרה פונטיאק זה פונטיאק ואני די התרגשתי לראות מדי פעם את הדבר הזה עובר ברחוב בקרית אתא שגדלה למימדים של פונטיאק ותפסתי מעצמי שאני מזהה בקלות מכוניות למרות שזה היה בעצם די קל – הפנסים האחוריים של הפונטיאק סאנבירד היו רשת שחורה על פלסטיק אדום. ואחר כך כשהייתי בצבא נהייתי מפקד של בני ישיבות חולירות שעשו שנה וחודש צבא ואז נעלמו בחזרה להמשך החיים הידועים מראש שזה אומר במקרה שלהם חתונה בשנה הקרובה ולכן את כל השנה שלפני (דהיינו השירות עצמו) הם העבירו בדייטים למי שעוד התעכב ובסידורים לחתונה למי שכבר הסתדר וקבע מועד ורק צריך היה למצוא להקה/פרחים/אולם/אוכל. ולמרות שהיו ביניהם כמה יוצאי דופן כמו למשל אילן דמרי שבנונשלנטיות חיסל מחבל שפגש בדרך לסניף הדואר הקרוב למקום מגוריו בבית שאן, ויוסי המרוקאי החולני שכשבאתי אליו הביתה עם משאית וסירבתי לשתיה אמרו לי פה זה מרוקאים תבחר חם או קר ובדרך חזרה אמר לי המג״ד אה, יש לידך תחרות ניווט, עצור את המשאית ולך תתחרה, ובאמת ירדתי וזה היה ניווט לזכר יואב הר שושנים והתחלתי לשוטט בין הגבעות ואז פגשתי חבר שלי שנהיה מטכליס״ט וישב על איזה אבן ואמרתי לו מה, אתה לא רץ? אז הוא אמר לי נראה לך למי יש כוח לזה – למרות יוצאי הדופן רוב הבנישי״ם במחלקה שהייתי מפקד בה כבר היו עם רגל אחת בתוך בית המדרש ובתוך העיניים שלהם שט מבט אדיש וממהר של מי שעומד על דם רעהו.

ואז יום אחד במוצב האורחאן שהיה תקוע באמצע החולות בעזה והיה אחראי בין היתר על ההודעות שהגיעו מדי פעם לעיתונים על ביתור רצועת עזה לשניים או שלושה חלקים, הגיעו אנשי שב״כ ואמרו שבצהריים יתפוצץ עלינו רכב. אני לא יודע למה הם לא יכלו פשוט להרים טלפון, כי חמש דקות אחרי ההודעה המרגשת הם פשוט הלכו ונשארנו לחכות, במין חדווה מבצעית מוזרה שמוכרת למי שיודע מה זה להיות במוכנות מלאה 24 שעות או להמתין לתור לטיפול שורש. ואז באמת הגיע רכב עם שלושה מחבלים חתך ימינה במחסום יפה לכיוון המוצב, ירה באוויר מהחלונות והתפוצץ ממש על החומה הצפונית לפני הכניסה, שזה מבחינתו די פאדיחה כי עוד עשרה מטר של נסיעה ועשרים בני הישיבות שלי היו עולים באוויר, אבל רק אחד מהם נפצע, ומהר מאוד הוא התחתן עם בחורה מאוד יפה ומוצלחת שטיפלה בו יפה וגם עשתה חסד כי התחתנה עם העיראקי היחיד בקבוצה שהוא במקרה גם גיבור מלחמה, ובסך הכל כולם נשארו בריאים ושלמים חוץ משלושת החברים בתוך המכונית שהתפוצצו לאלף חתיכות ועפו באוויר מעל ומכל צדדי המוצב ואז נחתו ברכות על החול שלרגלי הנגמשי״ם ועל הנגמשי״ם עצמם ועל גג הפח של המוצב ולא נשאר מהם כלום חוץ מכמה חלקים שהצלחנו לזהות כמו חצי סנטר, עקב, ירך. וחודש אחר כך לפעמים עדיין היה מסתובב איזה חתול עם חתיכת אצבע שהוא מצא על הגג וידידיה המ״מ היה אוסף אותה ממנו, שם בשקית סנדוויצ׳ים של בית ספר ואומר כן יאבדו כל אויבך ישראל וגם קנה של קלצ׳ניקוב אחד מצאנו וזק״א הפלסטינים לא העזו לקחת אותו וגם היה ריח די חריף של בשר אדם שרוף אז בטח הם רצו ללכת הביתה, ומישהו אמר בוא ניקח את הקנה ונתלה במשרד של המ״פ אבל בסוף זה לא בוצע וחוץ מזה באמת לא נשארו שם הרבה דברים כי המטען היה כנראה ממש חזק, וגם מהמכונית לא נשאר שום דבר רק הפגוש האחורי נשאר שלם. פונטיאק סאנבירד, את זה אני מזהה מקילומטר.