יורוטור

מילוש
מכריי הרבים יודעים שלהכניס לי עצב בלב, היא מן המשימות הפשוטות. אך מסתבר שלא רבים מכירים אותי בסרביה, ואחד מני המעטים הוא מילוש הסרבי תכול העיניים שליבו נתון לזולת תמיד ועיניו מסגירות תנועה ערה ודואגת של גלגלי המוח. בעודנו חוצים את הגבול מארצו שסועת הקרבות למקדוניה הקטנה הוא מגלגל שיחה בקול רם שיתגבר על הרוח שנכנסת בחלונות ומביאה איתה את ריח השדה והלילה של ארצות העמים שאנחנו חוצים. אני, שריחות הלילה קשים עלי ומזכירים לי לילות טרופי שינה ומאידך אהובים עלי ריחות השדה, יושב ונוהג ומאזין לתלאותיהם של הסרבים והקרואטים, הבוסנים והאלבנים, הבלקניים הצפוניים והסכסוך הבלתי פוסק עם הדרומו-סלאביים. אם יעיר אותי אדם באישון ליל ויבקש ממני לחזור במדויק, אני מודה שלא אזכור את הסיפור האחרון שלפניו פנינו ימינה אל החוף.

דימיטרי
מלבד חציו השני של הביטוי, מקובל עלי השיוך לקבוצה שהגדירו חז״ל: נעלבים ואינם עולבים. שאלו אותי על צבא. הסברתי שעשיתי ועכשיו אני כבר לא הולך. נשאלתי, אם מתקשרים להגיד שאתה משוגע? אמרתי, אני נראה משוגע? קפץ דימיטרי ואמר: לא. אתה קצת שחצן אבל לא משוגע. בניגוד גמור למזג הרע שניחנתי בו מלידה, נהגתי מנהג חסידים ולא הקפדתי עליו. ראיתי שהוא לא יודע איך להעליב אדם גם אם היה מנסה והחלטתי לעמוד על טיבו. עד עכשיו כושל מאמץ הניחושים. מיהו בן העיירה וינצ׳נזה שעוסק בזהב ועונד על צווארו שרשרת שאיכותה לא מוטלת בספק. שריריו דקים ומתוחים על גוף ממוצע שנראה כאילו הוא תמיד נסוג והוא גומא מדי בוקר קילומטר בסגנון פרפר מושלם לתוך הגלים של הים התיכון ובחזרה ואז מתיישב לידך לאכול שתי סופגניות באורך כולל של לוח שש בש בלי לעטות על עצמו מבט מיוחד ובלי פוזה. יותר מכל הוא מזכיר לי את החברים הפשוטים שהשארתי מאחורי כשעזבתי את עיירת הפועלים של בתי החרושת בחיפה. שלא ידעו להעליב ושלא הייתי צריך לחשוש מהם לעולם שמא יעליבו אותי. תכף הוא יחזור מהליכה קצרה ויביא איתו סיפור, או רעיון או בדיחה ששמע, כדי לקשור שיחה. ואני החלטתי שאצחק גם אם שמעתי טובות ממנה, ואם לפעמים הוא מתעכב בדוכן של צוענים בדרך לארוחת הערב כדי לעמוד על טיבה של מחרוזת נחושת אני אהיה חבר ואחכה לו, לניקולה רינאלדי, המכונה דימיטרי, הרוזן של הקרוואן.

דורה
בטלוויזיה אתה שומע אנשים אומרים: אני לא מצטער על שום דבר שעשיתי. אני אישית מצטער בדיעבד ונבוך בדיעבד על מחצית ממה שהייתי ועשיתי מגיל שלוש עשרה עד עשרים ושמונה. אולי כי אני מזכיר לעצמי במעט את דורה, שבניגוד לבן זוגה הסרבי ליבה לא נתון לזולת אלא לחזה המכובד ששומר עליו ועיניה השחורות רובצות בתוך הראש כמו שני שומרים עירניים והיא תערובת של חיים והתפרצויות של עצבים שמהולים בחן ונשפכים על פני יוון כולה. למלצר: כתוב בויקיטרבל שהשירות בחלק הזה של האי הוא בלתי נשכח והמלצרים ירוצו אחריך עם בקבוק אוזו ואבטיח עד שתהיה מרוצה, למה אתה לא דואג לנו? לבן זוגה: ביקשת לטעום את הבורקס לפני שקנית? קוראת בקול רם את הלונלי פלנט יוון כל הדרך מאתונה לסלוניקי מתוך מחשב נייד בקול שמאפיל על שריקת המשאיות, מקפידה שאף אחד לא יקום עד שהיא תסיים את המשקה וכל זה בגיל 24. האם היא תצטער על זה אי פעם? כשנשברה לי הסבלנות אמרתי: תהיי בשקט כשאני מדבר. כמובן שזה שיפר את יחסינו. לילדים דחויים תמיד יש מנגנון ששומר עליהם מפני העולם. לפעמים הם כלואים בגוף שרשום עליו תשוקה בקרואטית.

מנו
ההגיון, הוא זה שאומר שאם תשים גבר ואישה במקום אחד לזמן ממושך דיו הם כבר ימצאו דרך להתקרב. אבל מה זה הגיון. הגיון זה אותיות גויה. בכלל, הגיון זה עניין מתעתע של אנשים שבוטחים בדרכי העולם ובמידה מסויימת הוא לא רחוק ממשחק מזל מכור מראש, כדורגל עם שופט מושחת, רולטה שנופלת על אותו מספר, קוביה שמישהו סידר. אתה יודע מה תהיה התוצאה אבל עדיין נרגש לראות אותה מתגשמת. בכל מקרה זה לא משנה. כי מי שאדיוט מספיק כדי לסמוך על ההגיון ודרך העולם עלול גם לחשוב שקרבה מספיקה כדי להוביל לחיבה וחיבה מספיקה להוביל לדברים אחרים. כזאת היא בתו של איש הצבא האיטלקי שמתגעגעת לסבתא שלה בתמימות ילדותית (פעם היא תפרה לה כיס פנימי בתוך הג'ינס כדי שתשמור על הכסף שלה בעיר הגדולה) ונהנית מהעבודה שלה בילדותיות תמימה (יום אחד גם אני רוצה לפתוח סטרטאפ) ושופעת חיוכים מהונדסים ולא תמימים בכלל. היא עושה הכל בכדי להתחבב והיא מצליחה בזה. אבל את מה שהיא רוצה באמת היא לא תקבל. אני שמתי לב שבשביל אהבה אני צריך קצת שנאה. פעם מישהי אמרה לי: כשאתה אמיתי אתה מה זה סקסי. ואת מה שאני מקבל אני לא רוצה לקחת. 

הקפטן
או שלאנשים נמוכים יש פסיכולוגיה אחרת, או שאני חרא בן אדם. במקרה של האפשרות השניה, נניח לאישיות של הקפטן להסביר מדוע כשיצאנו לדרך עטפה אותו עננה של רוגע עצוב שלא עזב אותו ומיסך אותו קצת מהעולם עד שהגענו ליעד ומצאנו סוף סוף היפים בחוף הנסתר של חורפטו, חלקידיקי. מאחורי שן סלע שעירה מיער של ים הסתתר מפרץ ובו עשרות ערומים וערומות שגרים בין השיחים והאוהלים והסלעים של החוף בתוך חושות מעשבים ואוהלים יקרים, רובצים כל היום ואוספים חול שיתייבש להם בין השערות. אבות, אמהות, תינוקות, איברי מין. לא היינו בטוחים אם זה אידיאולוגיה או המשבר הכלכלי. עשינו סיבוב בחוף, הגענו לקצה ואז הכרחתי את כולם לעלות על סלע שמתחבר לים מלמעלה ומשאיר מקום לגלים מתחתיו, מצאתי מקום נוח לשכב בו ונרדמתי. העירו אותי אחרי חצי שעה כשהתחיל להיות חשוך והם רצו ללכת. הספקתי לראות את הקפטן נדלק ואז חוזר לווליום הרגיל. עם אכזבה. הוא מצא את מה שהוא חיפש. נרדמנו כולם בקרוואן ובלילה הגלים הכו בחוף. זה היה החוף שבו הם הרעישו הכי חזק. ביום שלמחרת עוד שמעתי אותם בראש. בלילות של המסע החלפנו בינינו את תורנות הנהיגה ולמדתי להכיר את הקפטן קצת יותר. קשה לגשר על שני סוגים של מבטאים כשצריך להתגבר על רעש של משאית. ויתרתי על המבטא האמריקאי. הסתבר שאנחנו דומים להבהיל. מעצבים אתרים, כותבים סיפורים, בונים מנורות. נמשכים לאותו סוג של נשים. חושבים שרוב האנשים בעולם משוגעים. אבל גם שונים מאוד. הוא עדין ממני ורגוע ממני. הוא תמיד קשוב למצב הרוח של האדם שמולו ואני בכלל לא חשבתי על האופציה הזאת. הוא תפס ממני מרחק. התחלתי קצת להתעצבן מכל הרוגע והנימוס האלה. הבנתי שיש לו עוד דבר שאין לי. יש לו אמונה. וזה מה שעושה אותו כל כך מוצלח ובלתי נסבל. אבל אהבה אין לו, כי אני גנבתי לו אותה מתחת לאף שבוע לפני שיצאנו מברלין.

לפני שהתחיל הדלק להישרף בכבישים המהירים של יוון עצרנו בסרביה ושם בחצר של אחת השכונות החדשות של בלגרד שבנויות כמו מפלצות מהמטריקס ויש בכל שכונה אולי עשרים אלף אנשים שגרים בבתים זהים עם שטיחים מקיר לקיר ותמונות של המרשל טיטו הוא התיישב על הרצפה וגילח את הצדעות. אני עומד עכשיו מול המראה ורואה שמספר השיערות הלבנות שלי הכפיל את עצמו ואני אפור ממש. אני זוכר שצדדי הראש של אבא שלי התחילו להיצבע בלבן. הוא היה בן חמישים. אני בן 31 ושבוע. אני לא הקפטן ואני לא אבא שלי.