פרחי מיאמי

אני לא זוכר איך זה התחיל אבל זה היה בקרית אתא. בבית הכנסת בני עקיבא. שלחו אותי? שאלו אותי? אולי שאלו. איש בשם חנן הגיע לבחון ילדים למקהלה. הוא היה קשור לפרחי מיאמי. כבר היה ברור שהוא לא מחפש ילדים לפרחי מיאמי אלא שהוא קשור לפרחי מיאמי בלבד. איך הוא היה קשור בדיוק לפרחי מיאמי? אני לא יודע. אף אחד לא ידע. לא היה צריך פעם להראות תעודה. היה מספיק להודיע שאתה בא לבדוק ילדים וההורים היו שולחים אותם לבד אליך לחדר סגור באמצע היום בלי השגחה. מה זה היה בכלל פרחי מיאמי? זה לא שמישהו האזין לזה בבית. זה היה אמריקה. אולי איזה קרש, או הזדמנות ליציאה לאן שהוא. סוג של סובלימציה של תרבות בעולם הדתי שחיינו בו. זיכרון עלוב של עולם מורכב ויפה במציאות מנוונת ובינונית. או אולי שאריות מהעולם החרדי ציוני הישן שנדבקו לדפנות של קרית אתא כמו צ׳ולנט ביום שני. אבל היתה לו לחנן טויוטה פריוס, את זה אני זוכר. אני זוכר כי קראו לה חללית. רכב גדול, ואן. הרבה זכוכית. נכנסנו אז כנראה לחדר שליד בית הכנסת ולא לבית הכנסת עצמו, וישבנו שם. וכל אחד היה צריך לשיר איזה תו. חנן האיש שבא לבחון אותנו בקרית אתא לפרחי מיאמי היה שמן, כמו כל האנשים שהכרנו. אבל האוטו שלו אמר: כסף. טויוטה חדשה. ענקית. זה היה קצר. ישבנו בחצי עיגול, וכל אחד היה צריך לשיר תו אחד. כולם נשאו עיניהם אל קאופמן שהיה סוג של דוד דאור. אולי בעיני עצמו. אבל היתה לו איזה יכולת ווקאלית. הוא גם היה חסר בושה, לשיר בצורה כזאת. וגדול מאיתנו באיזה שנתיים לפחות. וכשזה הגיע אליו קאופמן שר את התו שלו ואז חנן נאנח והיטה את הראש אל אחד מאיתנו ואמר לעצמו בשקט: הקול מתחלף. בחזרה דרך שדירות הציונות עלינו אני ועוד אחד שאולי היה אוהד טרם, אבל זה קצת פחות מתקבל על הדעת. הריח החריף של הפיקוסים השחורים היה כבד. אולי היה זה באזור סוכות. סיפור של סתיו. אולי היה חופש מבית ספר. למה לא היו אז הרבה אנשים ברחוב? למה היה לכולנו זמן. למה היה ריק? כנראה כי זה היה בשעה מוקדמת יחסית. אחרת היינו מתנגשים בזמן מנחה וערבית. על כל פנים עלינו למעלה לכיוון הבית, והאירוע המוזר הקצר הזה נגמר. לא נראה לי שממש רציתי להיות זמר חסידי, זה כבר נראה לי הגזמה. אבל תמיד אהבתי להיות עם אנשים. בעליה מישהו אמר שהוא מכיר איזה ילד שהוא זמר כמה שנים ויש לו הרבה מעריצות. אני לא מצליח לזכור מי זה היה. אני חושב שהוא היה חרדי במידה מסויימת והצטרף אלינו מול הבית של הוכמיץ, אבל למה שיידבק אלינו ילד חרדי? אף אחד לא התקבל לפרחי מיאמי.

שוב ביפו

אחרי זה הלכתי לים ביפו. היו שם שלושה דגלים שחורים ולא היה מציל. על החוף יש בית קברות של ערבים. וכל החוף גם מלא ערבים. משחקים במטקות. התיישבתי. לידי באה אישה אחת. בחורה. בלי תיק. האם שמעת על חלומות צלולים? היא שאלה אותי. אני מנסה לעבוד על חלומות צלולים. לרשום את כל מה שקורה לי בלילה. בגלל זה אני חייבת לישון כל יום באותה השעה בדיוק. הגלים עשו רעש בשלושה כיוונים שונים. בעומק התחבאו בהם הרבה אנשים. אבל כל לילה, היא מספרת לי, אני לא חולמת כלום. יונה של ים התיישבה לידי מצד ימין וכשהבטתי שמאלה האישה האדומה הקטנה ישבה על מפית רקומה, שולי השמלה שלה רטובים, משקפי השמש ענקיים. באו עננים והסתירו את השמש. קמתי להביט. המים היו דיו מוכסף רעיל וסמיך. הרוח כהתה רק בצד אחד. התיישבתי ושוב התימניה התחילה לדבר. יש לי אהוב שהוא גנן אנתרופוסופי, אבל אנחנו לא נביא ילדים. בגלל שהוא בצי הסוחר? אבל רק אני צחקתי מהבדיחה הזאת ורוח נכנסה לי לחולצה.

בדרך לעזה

מחוץ לתחנה הכל היה אדום, חול עף באוויר ועננים נמרחו מהאדמה אל השמים ולא להיפך. בתחנה עמד אחד מגדוד הסיור הבדווי, הוא הסתכל על הכל מהצד דרך הזווית של העין ועישן סיגריה. הוא היה גבוה וצבע העור שלו היה כמעט סגול. לידו עמדה אישה גמדה יוצאת דופן. מקסימום מטר חמישים, וארוזה לחלוטין. חצאית מקסי בורדו, נעלי עקב מבריקות באותו צבע. גרביונים שכולאים את השמש בחוץ ונראים כאילו מרחו עליהם שעווה. חולצה לבנה עם כפתורים וצווארון קטן אבל מעומלן טוב ממש סגור עד הקצה וחליפה שלא יכולה להיסגר מעל החולצה. הפנים שלה היו קטנות ואולי זה רק נדמה בגלל שעל הראש היה לה כובע שחור ענק עם שוליים ברדיוס של מטר בערך ועל הכובע היתה תחרה מוזרה של לוויות מהטלוויזיה. היא עמדה מתוחה בלי לזוז וכנראה כמוני בעצם חיכתה לאוטובוס שיקח אותה, אבל לאיפה? היו לה משקפי שמש ענקיים זולים מפלסטיק שחור אבל האודם שלה היה מרוח כאילו זה גריז בצבע אדום. נעצתי בה ונעצתי בה מבט חודר אלים ופולש. השכבתי את כל העייפות שלי על הדמות המוזרה המסכנה הנחושה. באותו יום פחדתי למות בפעם הראשונה בצבא אבל זה כבר היה מאוחר, בעוד שבועיים אני הולך להשתחרר. ברקע שמענו פיצוצים עמומים וכל אחד מהם הכפיל את העייפות שלי ושל הבדווי שוב ושוב והגביר את החום באוויר ואת הצפיפות של גרגירי החול והתחלתי לא לראות כלום. אלה נפילות של פצצות מרגמה באזור נווה דקלים. נהיה קשה לנשום ולא יכולתי להזיז את העיניים מהמחזה המוזר הזה. גמדה באדום. את מי באת לבקר? פתאום היא פתחה את פה האודם גריז שלה ומתוכו יצאו מילים שדיברו על לנעוץ מבט. אבל את העיניים לא ראיתי.

פונטיאק זה פונטיאק

ראיתי במקרה באינטרנט פונטיאק סאנבירד. פעם זה היה רכב רכב. יוקרה. כשהייתי קטן זה היה מרגש, גם בגלל הצורה וגם בגלל שפונטיאק זה מאמריקה ולא היו הרבה מכוניות מאמריקה, מכוניות מיפן היו אז הקטע, טויוטה פריוויה ׳חללית׳, מאזדה לאנטיס, מיצובישי וכאלה. אמריקאיות, לא המון. אולי שברולט. לאבא של מישהו שהכרתי שהיה מורה לשל״ח והסב מקצוע לסוכן ביטוח היה ביואיק, וכשחושבים על זה היתה גם משפחה מוזרה בשכנות אלינו שהחזיקה סאאב ישנה, בהתעקשות מוזרה כי כבר אז (בתחילת אמצע שנות ה90) היא לא עבדה ואם אני זוכר נכון האבא התעקש גם לשמור על המשקפיים הכהים והכבדים שלו ועל גזרה לא אפנתית במיוחד לזקן ועל חולצות ישנות. ודווקא הילדים שלו היו רעננים הרבה יותר, ג׳ינג׳ים גבוהים ומכוערים אבל נחמדים מאוד, ואוהבי כדורגל, ומתיידדים בקלות ואם אני זוכר נכון (אבל בהחלט יכול להיות שלא) אז אבא שלהם גם התעקש לתת להם כאפה מדי פעם. בכל מקרה פונטיאק זה פונטיאק ואני די התרגשתי לראות מדי פעם את הדבר הזה עובר ברחוב בקרית אתא שגדלה למימדים של פונטיאק ותפסתי מעצמי שאני מזהה בקלות מכוניות למרות שזה היה בעצם די קל – הפנסים האחוריים של הפונטיאק סאנבירד היו רשת שחורה על פלסטיק אדום. ואחר כך כשהייתי בצבא נהייתי מפקד של בני ישיבות חולירות שעשו שנה וחודש צבא ואז נעלמו בחזרה להמשך החיים הידועים מראש שזה אומר במקרה שלהם חתונה בשנה הקרובה ולכן את כל השנה שלפני (דהיינו השירות עצמו) הם העבירו בדייטים למי שעוד התעכב ובסידורים לחתונה למי שכבר הסתדר וקבע מועד ורק צריך היה למצוא להקה/פרחים/אולם/אוכל. ולמרות שהיו ביניהם כמה יוצאי דופן כמו למשל אילן דמרי שבנונשלנטיות חיסל מחבל שפגש בדרך לסניף הדואר הקרוב למקום מגוריו בבית שאן, ויוסי המרוקאי החולני שכשבאתי אליו הביתה עם משאית וסירבתי לשתיה אמרו לי פה זה מרוקאים תבחר חם או קר ובדרך חזרה אמר לי המג״ד אה, יש לידך תחרות ניווט, עצור את המשאית ולך תתחרה, ובאמת ירדתי וזה היה ניווט לזכר יואב הר שושנים והתחלתי לשוטט בין הגבעות ואז פגשתי חבר שלי שנהיה מטכליס״ט וישב על איזה אבן ואמרתי לו מה, אתה לא רץ? אז הוא אמר לי נראה לך למי יש כוח לזה – למרות יוצאי הדופן רוב הבנישי״ם במחלקה שהייתי מפקד בה כבר היו עם רגל אחת בתוך בית המדרש ובתוך העיניים שלהם שט מבט אדיש וממהר של מי שעומד על דם רעהו.

ואז יום אחד במוצב האורחאן שהיה תקוע באמצע החולות בעזה והיה אחראי בין היתר על ההודעות שהגיעו מדי פעם לעיתונים על ביתור רצועת עזה לשניים או שלושה חלקים, הגיעו אנשי שב״כ ואמרו שבצהריים יתפוצץ עלינו רכב. אני לא יודע למה הם לא יכלו פשוט להרים טלפון, כי חמש דקות אחרי ההודעה המרגשת הם פשוט הלכו ונשארנו לחכות, במין חדווה מבצעית מוזרה שמוכרת למי שיודע מה זה להיות במוכנות מלאה 24 שעות או להמתין לתור לטיפול שורש. ואז באמת הגיע רכב עם שלושה מחבלים חתך ימינה במחסום יפה לכיוון המוצב, ירה באוויר מהחלונות והתפוצץ ממש על החומה הצפונית לפני הכניסה, שזה מבחינתו די פאדיחה כי עוד עשרה מטר של נסיעה ועשרים בני הישיבות שלי היו עולים באוויר, אבל רק אחד מהם נפצע, ומהר מאוד הוא התחתן עם בחורה מאוד יפה ומוצלחת שטיפלה בו יפה וגם עשתה חסד כי התחתנה עם העיראקי היחיד בקבוצה שהוא במקרה גם גיבור מלחמה, ובסך הכל כולם נשארו בריאים ושלמים חוץ משלושת החברים בתוך המכונית שהתפוצצו לאלף חתיכות ועפו באוויר מעל ומכל צדדי המוצב ואז נחתו ברכות על החול שלרגלי הנגמשי״ם ועל הנגמשי״ם עצמם ועל גג הפח של המוצב ולא נשאר מהם כלום חוץ מכמה חלקים שהצלחנו לזהות כמו חצי סנטר, עקב, ירך. וחודש אחר כך לפעמים עדיין היה מסתובב איזה חתול עם חתיכת אצבע שהוא מצא על הגג וידידיה המ״מ היה אוסף אותה ממנו, שם בשקית סנדוויצ׳ים של בית ספר ואומר כן יאבדו כל אויבך ישראל וגם קנה של קלצ׳ניקוב אחד מצאנו וזק״א הפלסטינים לא העזו לקחת אותו וגם היה ריח די חריף של בשר אדם שרוף אז בטח הם רצו ללכת הביתה, ומישהו אמר בוא ניקח את הקנה ונתלה במשרד של המ״פ אבל בסוף זה לא בוצע וחוץ מזה באמת לא נשארו שם הרבה דברים כי המטען היה כנראה ממש חזק, וגם מהמכונית לא נשאר שום דבר רק הפגוש האחורי נשאר שלם. פונטיאק סאנבירד, את זה אני מזהה מקילומטר.

מחשבות על הקיץ

פתאום באמצע החורף חזר אלי הריח של חצר הכביסה. אל חצר הכביסה אפשר להגיע בצורות שונות אבל עכשיו (בדמיון שלי) רק דרך אחת אפשרית, והיא דרך חדר הכביסה, מסדרון ארוך סגור באסבסט מלמעלה ובדלת תריסים בקצה. קופסא קרירה וטחובה, חצי מרפסת סגורה שיש בה מקרר, בגדים שהזיעו בהם, ארונות עץ נרקבים, מקדחה, שואב אבק, מכונת כביסה, ארגזי בירה שחורה מפלסטיק. בקצה פונים שמאלה בשלוש מדרגות בטון. העולם קופץ עליך בעדינות האפשרית – חם בפרצוף וקר במדרגות הבטון. החצץ מרתיע. תמיד יחפים. אני בגובה של הכביסה. אני נדחף לתוך הגופיות הלבנות הקרות שהולמות בפרצוף. הרצפה הדוקרת. אני עובר מגופיה לגופיה. נזהר ללכת מתחת לעץ התות הזר הגדול והלבן שהוא הגבול לעולם אחר באותה הגינה. עולם של הדרים. שסק מנדרינה עם ערסל. חלקת דשא פרא דליל. גדר חיה מופרעת וגבוהה. פתח קטן בגדר החיה אל החצר המתה של החקלאי הזקן. שם אפשר לשים בשבת שמיכת פוך עבה (עדיף, כי הדשא היה דליל והאדמה היתה נוכחת עם גושים ואבנים ושורשים) ולקרוא מוסף עיתון עבה. שם אפשר לתפוס הכי הרבה שמש. שם נפלתי פעם מראש עץ שסק על הגב והפסקתי לנשום. מחלקת הכביסה לא מקיפים את אחורי הסלון. זאת ארץ לא נודעת. זאת ארץ של שליט יחיד, עץ אגוז חום שחור. אחרי שעזבנו נפל עץ האגוז הגדול. לפני שעזבנו, מי ידע שהוא שם?

הקיץ הוא הזמן שלא קורה בו כלום. המתעתע הגדול. כל השינויים. הרפתקאות. החורף בונה את הציפייה. שנים העברתי ככה. בתל אביב ובירושלים ובצפון. החורף בודה חלומות על מקומות רחוקים ואז דוגר עליהם בחודשיים של גשם ורוח וקור ביום וקור בלילה יושב ודוגר ומחמם וגוהר והם מתפתחים ומשתרגים וחוצבים את עצמם לתוך עצמך ותופסים מקום והופכים למציאות שעוד לא התרחשה כי חורף. קר בחוץ וקריר בפנים ולא צלול מספיק כדי לנוע למקום אחר. העולם אפור וכתום ושחור, האנשים שורדים. יורד עליהם גשם. קר להם. אבל בקיץ שיבוא תמיד נראה לי שאני יכול להיות בכל מקום והדמיון שלי מתפרע בהתאם והוזה תרחישים ומיקומים. עצי ענק עם עלווה קדמונית שמלטפת את האדמה מלאת העשבים בג׳ורגיה. נהר רחב וחם במיסיסיפי. לילות חמים בדיוק במידה ולא יותר מזה. שדרה רחבה ומוארת בצהוב בברלין. סמטת אבנים אמסטרדמית. גבעות סקוטיות. צוקי ענק וויילשים. על מטוס חד מנועי בקנטרי סייד הגשום. דוגר ודוגר ודוגר. מערה מוצלת במדבר יהודה, גב מים נטוש. ריף אלמוגים ענק. מלון מחופה זכוכית עם מליון חדרים, קומה שלושים. חצר פשוטה במושב, פשטידה קרה. קפה שחור. חדרי עבודה ענקיים מחופים בעץ חום, מכתבה כבדה מכדי להרים, אלפי ספרים, ראש צבי, מקטרת, כסא עור והכל שלי שלי שלי לפחות כרגע. החורף דוגר ודוגר. בונגלו על המים במרטיניק. דירת חדר על הים בעיר עתיקה בקרואטיה. שולחן עץ ומיטת ברזל בראש מגדל. אני מצפה לכל אלה אלה ברצינות שיגיעו. חוצה את העולם ברגל בדמיון. אבל אז מגיע הקיץ והימים ארוכים והחום נעים לגוף והחלונות פתוחים. ואני לא יוצא למסע. ואין אף אחד בעיר כל הקיץ. ובמקום הרעש של החורף אחרי הצהריים יש שקט של יום מתחלף. 

תאוריה

כשהייתי בן 11 שלחו אותי לחיפה באוטובוס ללמוד אצל איזה מאסטר סקסופון ותאוריה. אבל לא הקשבתי למה שהוא אמר. הסקסופון היה לי כבד. הייתי בסך הכל בן 11. למורה קראו עמוס. הוא היה גרום. לא הכרתי אנשים כמוהו. חילוניים. רזים. כל מי שהכרתי היה דתי ושמן. הרגשתי את השנים עומדות ביננו, וגם עוד משהו. אני חושב שהוא הסב את הראש ממני בשלב מוקדם של הפגישה. לא לקחתי את זה אישית. הוצאתי את הסקסופון והתחלתי לנגן את מה שידעתי. זה לא היה הרבה. 'אולד לונג ג'ון'. כאבה לי הלשון והיה לי לא נעים. הוא ויתר לי, אבל הרגשתי שהוא ויתר עלי.

אחריו היה לי שיעור תאוריה. נכנסתי לחדר שהריח כמו קופסה של חצוצרה. לא ידעתי מה זה תאוריה אבל אמרו לי שאני צריך את זה ומשהו תיעל אותי לתוך אחרי הצהריים האלה בחיפה. זה זמן שהאור הטבעי שם מתאפס ומקבל גוון ירוק בהיר ונכנס לתוך הקירות. אין את זה בתל אביב וגם לא בירושלים. יותר מהכל זה מזכיר חדר של רופא או בית חולים. בתוך החדר עמדו שני ילדים שהיו הרבה יותר מתקדמים ממני. אני זוכר את האור, הוא הגיע מהצד, מהחלון, ונתפס בתוך האוויר שעמד בחדר. אני זוכר את השקט של הילדים האלה. שקט שלא הכרתי. הם לא רצו להרביץ, הם לא רצו לצעוק. לא רצו לקלל. הם לא התכוונו להילחם איתי והם ידעו שהם יודעים הרבה יותר ממני ועדיין היתה להם סבלנות. הם היו ילדים עם סבלנות. בן ובת. היה כבר ערב. אני הייתי עם סקסופון והם בלי כלי נגינה, רק עם מעמד לתווים וניירות. גם לא היה שם מורה, הם ידעו מה לעשות לבד. אני זוכר שלחדר היו חלונות ארוכים כמו לבניינים הערביים בעיר התחתית של חיפה, כמו שמאז אני מדמיין שיש בכל קונסרבטוריון שיש בו ילדים שלומדים מוזיקה יפה ובשקט. פעם התהלכתי ברחוב בברצלונה עם מישהי. באמצע הרחוב פתאום פניתי בחדות לתוך בנין שהדלתות שלו היו פתוחות וגרם מדרגות גדול עם מעקה שחור עמד מול הפתח. שמעתי מפנים צחוק של ילדים ומוזיקה ונכנסתי לחפש אותם. כל הדלתות היו סגורות, עליתי עוד קומה ועוד אחת. מסדרונות עם דלתות שחורות מעץ דק שלא מגיע בדיוק עד לרצפה. הרבה כלי מיתר, פה ושם פסנתר. עליתי עוד קומה ועוד קומה ואף אחד לא שם לב אלי במסדרונות. הצצתי אל החצר הפנימית. היא היתה עמוקה מאוד, ואפשר היה לראות מהחלון שלי חלונות אחרים שמתוכם אפשר להציץ לעוד חלונות פנימיים של חדרים אחרים עד הים.

הרוחות

מאז שחזרתי לארץ נפתחו לי העיניים כמו דלתות של אולם גדול. מאחוריהן במקום שפעם היה מוח התיישבו זכרונות ילדות ולאן שאני הולך הרוח הנעימה של הסתיו החם פורצת פנימה ועושה צרות. מבפנים נוזלים הזכרונות כמו דבש של עץ אורן בקיץ. קראתי בספר על פיזיקה שזה כמו וקטורים שמתנגשים ואפילו הבנתי. התעוררתי בתל אביב רעב ולא התפתיתי לאכול. הזדחלתי בהנאה מופגנת דרך הרחובות החמים אל האוטובוס שלקח אותי אל האוטו בצד השני של העיר, בהיתי כמה דקות בירקון נשפך לתחנת הכוח ויצאתי לדרך. הורדתי את הכפכפים ונתתי גז החוצה מהשפלה. שלט דיגיטלי אמר, יש עבודות בכביש הראשי. פניתי לכביש מודיעין שכולו עליה אחת גדולה כמו רמפה לירושלים. לאורך הדרך במפרצים של היער פזורים רכבים שמוכרים בגטים, שתיה, סחלב, שאני אף פעם לא עוצר בהם אבל היום עצרתי. הרצפה של היער מלאה בקונדומים, גרעינים של זיתים ושאריות של עיתון, שני אחים ערבים בהפסקה מעבודה באזור וזקן עם רגל או בלי רגל. ביקשתי בגט. בזמן שמכינים אותו הלכתי להשתין במקום שבו מתחילים העצים והיער תפס אותי. דלתות העיניים נטרקו פנימה והתחלתי לבהות. האורנים הנטויים, האבנים הלבנות שנחות מהחום של הקיץ, הירוק שהחזיק מעמד. פתאום הופיעו דמויות. נעות בין העצים. מתחמקות, שפופות, חצי רצות קדימה. נעות מהר מאוד אבל בהילוך איטי יפה. רוחות רפאים של בני אלפיים. נהר של אנשים. ואז בודדים, ושוב הרבה. לוחשים את עצמם פנימה לתוך היער. צוחקים עלי. לאן אתם הולכים? הולכים לירושלים. אמרתי להם בלב, אתם יודעים שאתם הולכים להפסיד. הפנו אלי מבט סלחני. וכל אחד אמר לי: אתה משלנו, אתה כהן. נזכרתי שחנוכה עוד מעט. אחד האחים הערבים התעסק עם הבגט שלו מתחת לכובע והשני קם, התחיל לצעוק בטלפון ולהתקרב לקצה היער. חשבתי, הוא גם רואה את זה?

גבו של המשורר שזוף

ישבתי בין גורדון לפרישמן אני ובלונדינית
בריאה
לבנה
כחולת עיניים
מהשדיים שלה אפשר להניק את כל רמת אביב
לידנו באה
קיסרית המשוררים המזרחיים
פרסה מגבת
התחילה להשפריץ אש שחורה
(מטאפורה)
איך אתה מעז
בעצם היא סתם היא התחילה לצעוק
(בלב שלה:)
להבה
וזעם הצרעת
עליך
ערק חם
בתשעה באב
עליך
פיסטוק
שיקשק
איסמעיל

דאבל קאסט
קללת פרחי האניס מהשמלה
של סבתא
עליך
לא היה לי ראש להכניס אותה לסיפור האהבה הבלתי אפשרי הזה אז רק אמרתי לה שמעי
סבתא שלי הולנדית
סבתא שלי קנדית
סבא רוסי לבן
סבא חובב שוקולד
אפילו אחד לא העיז להיות רומני
אבל אני
כבר דרכתי וגם כיוונתי נשק אל אנשים

חוף זהב

פעם אחת במנאלי יצאתי מהחנות של החייטים והתיישבתי בצד הדרך. ׳אתה אומר להם סיים סיים והם עושים לך בדיוק את מה שאתה מביא להם׳. חצה את הכביש פיל ענק. אפור, לאט. סיימתי את הפלאפל ועברתי לצד השני. נכנסתי לדשא. מולי עמד הבית הגדול, אמורים לשכב בקומה התחתונה אלה שלקחו יותר מדי סמים ולא עמדו בזה. העולם היה רטוב. סביבות הבית היו מלאות נערות, נשים. באחת הפינות שכבה מדורה גוססת. התכופפתי מתחת לשיח מאוד בריא. טיפסתי במדרגות בלי מעקה. בחדר הגדול הקרינו סרט. שאלתי, מה רואים? שיחקתי שבץ נא עם הזוג המבוגר. אליטה ירושלמית. חברה שלי ישבה לידי או שבכלל לא היתה שם. אולי היא היתה בחלון אוטובוס בדרך לארץ. על המרפסת היה שבץ נא. רציתי שיאשרו לי את המילה ׳ומשוררי׳. ולא אישרו לי.

למ

הגלים היו חזקים

פתאום הים עלה והגיע אל האנשים

אמרתי לך

המים מגיעים

אבל אלינו לא הגיעו