מצבו של הילד בן השבע

שביל האופניים היה חסום וכל המדרכה היתה חסומה ולא היה אפשר להתקדם הלאה. קבוצה של שש ילדות בנות ארבע עשרה בערך, או חמש עשרה, הוא לא בדיוק זכר, עמדה על הדרך והתפרשה ברווחים שווים בין אחת לשניה. כולן בטייצים שחורים ונעלי ספורט, סווטשרטים זרוקים חצי על הכתף, שיער חלק באותה צורה לכולן. ילדות. מצחקקות. האמצעית היתה הגדולה ביותר. כתפיים משוכות קדימה, חזה שנראה כמו שני תפוחים ענקיים שסובלים בתוך חזיה, מבט רע בעיניים. עומדת עם כתף אחת אחורה ואחת לכיוון מי שבא מולה על הדרך שהיא מחרימה עם כל החבורה הזאת. ממרחק של מאה מטר בערך הוא הבין שזה מוזר, שככה חוסמים מדרכה באמצע עיר. הוא לא מכיר את הבנות האלה, לא ראה אותן בחיים. את העיר הוא מכיר. את הדרך הוא יודע. שלחו אותו להביא סיגריות לחג. סיגריות אפשר להביא מלמטה, לא צריך לנסוע לסופר מרקט. השתפר מצבו של הילד בן השבע שנפצע קשה ערב החג, היה כתוב בעיתון של ערב החג הבא.