מחשבות על הקיץ

פתאום באמצע החורף חזר אלי הריח של חצר הכביסה. אל חצר הכביסה אפשר להגיע בצורות שונות אבל עכשיו (בדמיון שלי) רק דרך אחת אפשרית, והיא דרך חדר הכביסה, מסדרון ארוך סגור באסבסט מלמעלה ובדלת תריסים בקצה. קופסא קרירה וטחובה, חצי מרפסת סגורה שיש בה מקרר, בגדים שהזיעו בהם, ארונות עץ נרקבים, מקדחה, שואב אבק, מכונת כביסה, ארגזי בירה שחורה מפלסטיק. בקצה פונים שמאלה בשלוש מדרגות בטון. העולם קופץ עליך בעדינות האפשרית – חם בפרצוף וקר במדרגות הבטון. החצץ מרתיע. תמיד יחפים. אני בגובה של הכביסה. אני נדחף לתוך הגופיות הלבנות הקרות שהולמות בפרצוף. הרצפה הדוקרת. אני עובר מגופיה לגופיה. נזהר ללכת מתחת לעץ התות הזר הגדול והלבן שהוא הגבול לעולם אחר באותה הגינה. עולם של הדרים. שסק מנדרינה עם ערסל. חלקת דשא פרא דליל. גדר חיה מופרעת וגבוהה. פתח קטן בגדר החיה אל החצר המתה של החקלאי הזקן. שם אפשר לשים בשבת שמיכת פוך עבה (עדיף, כי הדשא היה דליל והאדמה היתה נוכחת עם גושים ואבנים ושורשים) ולקרוא מוסף עיתון עבה. שם אפשר לתפוס הכי הרבה שמש. שם נפלתי פעם מראש עץ שסק על הגב והפסקתי לנשום. מחלקת הכביסה לא מקיפים את אחורי הסלון. זאת ארץ לא נודעת. זאת ארץ של שליט יחיד, עץ אגוז חום שחור. אחרי שעזבנו נפל עץ האגוז הגדול. לפני שעזבנו, מי ידע שהוא שם?

הקיץ הוא הזמן שלא קורה בו כלום. המתעתע הגדול. כל השינויים. הרפתקאות. החורף בונה את הציפייה. שנים העברתי ככה. בתל אביב ובירושלים ובצפון. החורף בודה חלומות על מקומות רחוקים ואז דוגר עליהם בחודשיים של גשם ורוח וקור ביום וקור בלילה יושב ודוגר ומחמם וגוהר והם מתפתחים ומשתרגים וחוצבים את עצמם לתוך עצמך ותופסים מקום והופכים למציאות שעוד לא התרחשה כי חורף. קר בחוץ וקריר בפנים ולא צלול מספיק כדי לנוע למקום אחר. העולם אפור וכתום ושחור, האנשים שורדים. יורד עליהם גשם. קר להם. אבל בקיץ שיבוא תמיד נראה לי שאני יכול להיות בכל מקום והדמיון שלי מתפרע בהתאם והוזה תרחישים ומיקומים. עצי ענק עם עלווה קדמונית שמלטפת את האדמה מלאת העשבים בג׳ורגיה. נהר רחב וחם במיסיסיפי. לילות חמים בדיוק במידה ולא יותר מזה. שדרה רחבה ומוארת בצהוב בברלין. סמטת אבנים אמסטרדמית. גבעות סקוטיות. צוקי ענק וויילשים. על מטוס חד מנועי בקנטרי סייד הגשום. דוגר ודוגר ודוגר. מערה מוצלת במדבר יהודה, גב מים נטוש. ריף אלמוגים ענק. מלון מחופה זכוכית עם מליון חדרים, קומה שלושים. חצר פשוטה במושב, פשטידה קרה. קפה שחור. חדרי עבודה ענקיים מחופים בעץ חום, מכתבה כבדה מכדי להרים, אלפי ספרים, ראש צבי, מקטרת, כסא עור והכל שלי שלי שלי לפחות כרגע. החורף דוגר ודוגר. בונגלו על המים במרטיניק. דירת חדר על הים בעיר עתיקה בקרואטיה. שולחן עץ ומיטת ברזל בראש מגדל. אני מצפה לכל אלה אלה ברצינות שיגיעו. חוצה את העולם ברגל בדמיון. אבל אז מגיע הקיץ והימים ארוכים והחום נעים לגוף והחלונות פתוחים. ואני לא יוצא למסע. ואין אף אחד בעיר כל הקיץ. ובמקום הרעש של החורף אחרי הצהריים יש שקט של יום מתחלף.