מארק רוצח הכלבים

מארק היה הורג כלבים. לא להנאתו. היה לו עסק של הריגת כלבים. בעצם יותר נכון לומר המתת חסד אבל זה לא סוג העסק שיש בו הרבה דיבורים או מילים ומארק הוא לא איש של מילים או שיחות. הוא אדם צעיר ושקט יותר מהממוצע, אולי אפשר להגיד עליו שהוא מופנם. הוא רזה ויש לו שרירים ארוכים שמזכירים גוף של נרקומן אבל לא רואים כי הוא אוהב ללבוש חולצות ארוכות בקיץ כדי לא להשתזף בשמש שהוא שונא. יש לו לוק קצת לא רגוע. במבט ראשון נראה שהוא כועס, אבל זה סתם פרצוף שיש להרבה רוסים חמורי סבר, זה לא מעיד בהכרח על שום דבר. הוא לא כועס, הוא לא כעסן. הוא רק עושה את העבודה שלו, ובמקרה העבודה שלו היא להרוג כלבים שניה לפני שהם מתים לבד. מי שצריך יודע למצוא אותו, אבל לא מוצאים אותו בקלות. אין לו כרטיס ביקור או אתר אינטרנט ובטח שלא יהיה לו דף בפייסבוק. לזמן קצר הוא חשב על זה אבל אז הוא ראה שלמרות שיש ביקוש, באינטרנט עדיף להיות פדופיל מלהגיד שהעבודה שלך היא לירות לכלבים בראש ומי שצריך כבר יגיע אליו והוא לא דואג כי העולם הוא מקום קטן והעיר שלו קטנה יותר אפילו. ודאי תשאלו, מי מכם שיתענין, האם אין דברים יותר טובים לעשות מלרצוח כלבים למחייתך, ובצדק. גם מארק שאל את עצמו לא פעם אבל עליו אולי בניגוד אליכם אי אפשר לומר שהוא לא בדק. הוא בדק, ויש הרבה דברים גרועים יותר. לפני שהוא נהיה רוצח כלבים, הוא העביר את השנים האחרונות בעיר בכל מיני עבודות שהכניסו לו כסף שלא הספיק אפילו לבירה. עבד ארבע שנים בחנות צילום. בסוף כמעט ניהל את החנות בשביל הפרסי שפתח אותה. הרוויח שכר מינימום. 26 שקל לשעה. לפעמים היה מקבל אותו בשקלים בתוך מעטפה של החנות עם הלוגו שלה ולידה הלוגו של קודאק. את המעטפות הם היו מקבלים בחינם. הוא עשה משמרות בלי לדבר הרבה והכסף לא הספיק אף פעם. היה חוזר הביתה לדירה המלוכלכת שלו דרך השדרה כל יום ברגל וכל העיר נראתה לו כמו גן חיות אחד גדול לכלבים. כולם עם כלבים. בים, על השדרה, עומדים עם כלבים ברמזור, יורדים עם כלבים מהבתים, נכנסים ביחד לחדרי מדרגות. יושבים עם כלבים בבתי קפה, כלבים ואנשים ואנשים וכלבים ממלאים את העולם ותוך כדי הליכה הוא היה מצמצם את העיניים ומאבד פוקוס, מרגיש את הרוח באה מהים ומסתכל על הכל בטשטוש של מצלמה ומתחיל להרגיש שהוא הופך לחיה בעצמו שהולכת לחפש מקום לישון בו והתלתלים של הבחורות והשיער של הגברים והפרווה של הכלבים התערבבו ביחד לרגע כאילו שהם בסוואנה באפריקה או בכלוב אחד ענק ולא בחום של הקיץ בעיר. ואז עלה הרעיון. האנשים האלה שהוא רואה ברחוב כל היום מאושרים עם הכלבים היפים שלהם, אלה שמאכלסים את כל גינות הכלבים שמתמלאות לקראת הערב בבעלים שהתקלחו כדי לרדת למטה עם החיה (ככה מארק היה קורא לכלב) וכבר בחדר המדרגות הזיעה התחילה לטפס עליהם ובגינה הם מתיישבים בתוך החול שמעורבב עם החרא ושואלים אחד את השני בקול דבילי: אתה אבא של ביצי? ואז שואלים את ביצי: מי אבא שלך? מי אבא שלך? אבל היא לא עונה כי כלב אחר מלקק לה את התחת, מה הם עושים כשהחיה שלהם הולכת למות? כשהכלבים שלהם כבר זקנים ועיוורים והחניכיים שלהם עולות על השיניים, והם מחרבנים בכל הבית בחוסר אונים וברור שאין מה לעשות איתם יותר. כלבים לא הולכים למות לבד כמו החתולים. את זה הוא יודע. כלב מכריח אותך להיות שם כשהוא הולך, והוא לא עושה את זה יפה. הוא מיילל ובוכה ואומלל וקורע לב כמו תינוק עם סרטן. ומארק גם יודע שלא כולם בנויים לזה, לפגוש פתאום כזאת חתיכה של מוות באמצע החיים. גם את זה הוא ידע. אנשים לא מביאים כלב בשביל שהוא ימות. למרות שכשאתה חושב אם להביא כלב, ואת זה לא נעים לאף אחד להגיד, אתה ישר מחשב כמה זמן נשאר לו ואיך הוא יילך וכמה עצב יהיה ואז ברגע אחד שוכח מהכל ומתעלם מהאופציה. אנשים מביאים חיה (הוא מתכוון לכלב) כדי ללכת איתה בחוץ, לשחק איתה בבית, לסתום חור בלב אחרי שנפרדים מבן זוג, לסתום חור בלב כשיש בן זוג חדש. בכל מקרה לא בשביל למות איתו. אבל פתאום כשהוא גוסס, פתאום כולם מופתעים. חשבו שהוא יחיה לנצח? על כל פנים, הוא לא התרגש מזה. כשהוא היה קטן הוא קבר כמה כלבים. חפר בור בשדה ליד הבית של ההורים שלו באדמה הקשה של הקיץ ושם אותם שם. את הכלב הראשון הוא מצא עם אחותו ובן השכנים בשיחים. הוא היה גור קטן והם לא ידעו איך לטפל בו כמו שצריך. אחרי יום הוא מת. אחותו בכתה קצת כי היא הרגישה שזה מה שצריך לעשות ואז נרגעה מהר. אבל אחר כך היתה שם דרמה. היתה מין הלוויה עם הספדים. בן השכנים שהיה גבוה בראש ניצח על הארוע. מארק לא היה מרוכז. לבן השכנים היו המון נמשים על הפרצוף, המון. וזה תפס את תשומת ליבו ביחד עם הנוכחות של בת השכנים במעמד. היו שם כמה ילדים מהשכונה. אף אחד לא עשה שטויות, היה מאורגן יפה. כולם עמדו בשמש והגופה היתה על הרצפה מכוסה במגבת מטבח. אבל אז בן השכנים עשה טעות ולא שם לב, צעד אחורה בכיוון הלא נכון ודרך על הכלב המת שלא השמיע צליל, ובן השכנים התחיל לבכות ולרעוד. מארק היה שם עם אחותו, הסתכל עליה, היא הסתכלה עליו. הם חיכו שהטקס ייגמר. היום יש מעל הקבר הזה בנין חדש שעשה הרבה כסף למי שבנה אותו. וזאת הבעיה שהיא בעצם ההזדמנות פה כן. ומארק שלא היה סוחר גדול או רוסי עם מוח של מהנדס בכל זאת תושיה היתה לו והוא עשה אחד ועוד אחד. היום גם אם תחפש אין שדה ליד אף שכונה. יש רק בניינים ועוד בניינים ופארקים וגני משחקים לילדים שמרופדים בספוג מיוחד ואם נופל עליהם ילד לא נקרעת לו הברך מהזכוכיות באספלט. אין מקום בעיר, כדי לזרוק גופה צריך לנסוע רחוק וכאן זאת הזדמנות עסקית אלף. אבל גם צריך לראות שיש גופה שלא זזה ולא בוכה כל הדרך והמעבר הזה מכלב גוסס לכלב מת, זה לא קורה לבד. אפשר לשלם לוטרינר שיזריק לחיה שלך רעל לתוך הוריד שירצח אותה מהר יחסית וירדים לה את העיניים. וככה היא תיגמר, על שולחן מנירוסטה מתחת לפלורסנט. תשרוט קצת עם הציפורניים ותרדם. אבל אפשר גם לתת למארק לטפל בכל הסידורים, ולא לדעת לעולם איך זה נגמר. ללכת הביתה בלי תמונה ועם תשעים אחוז של זכרונות טובים. להרבה אנשים זה התאים. הרוב לא רוצה לדעת וכאן זאת הזדמנות עסקית ב'. וביחד כבר יש לך עסק.

מארק היה יורה בהם. כדור אחד לכל כלב. הוא היה טוב בזה באופן טבעי וכמעט אף פעם לא החטיא. הטלפון של מארק צלצל הרבה, ומהצד השני תמיד היה קול רועד, עייף מבכי ומלא באהבה ואולי קצת ציפיה. לפעמים רעש של קינוח אף בממחטה. הקול מהצד השני אומר: זה בקשר ל… ומארק היה עונה ישר בענייניות, שעה ארבע במגרש הישן של משרד הרישוי ליד הים. לא בעיר. תמיד מחוץ לעיר. אנשים הרגישו נוח יותר להרוג את הכלב שלהם מחוץ לעיר משום מה. לפעמים היו לו כמה לקוחות ביום, רובם הגיעו בסוף השבוע. בעלים שקטים ועצובים עם כלבים שקטים ועצובים מכל מיני סוגים במכוניות יפות. כמעט ולא זוגות. כמעט תמיד גברים. הריטואל קבוע. מארק מחכה. אף פעם לא מאחר. אולי תחשבו שזה מוזר אבל מתוך כבוד לחיה. ככה הוא ראה את זה. מגיע הרכב. עוצר. בעלים יוצא עם משקפי שמש. לוחץ יד, שולף ארנק. מוציא שלוש מאות שקל. מארק מכניס לכיס אומר תודה פותח דלת אחורית מוציא את החיה שנחה על שמיכה והולך ישר לרכב שלו, שם אותה במושב לידו וסוגר את הדלת. לפעמים הבעלים של החיה פשוט נכנס לאוטו ונוסע. לפעמים הם בוכים קצת. למארק זה לא משנה. הוא נוסע לתוך החולות עד שהוא מגיע לבאר הישנה שחפרו פעם הבדווים שגרו שם ואז עוצר. מוציא את הכלב מהרכב עם השמיכה שלו. מניח על האדמה. מוציא את האקדח מתא הכפפות ונעמד מול השמיכה. מחכה רגע, נותן יריה אחת שמשתיקה את הבכי של הכלב והיללות. הכדור נחבט בחול. קצת דם של כלב יוצא על השמיכה. הוא ניגש, אוסף את הגופה בידיים שלו וזורק לתוך הבאר. אחר כך משליך פנימה חול מהדיונה עם טוריה שיש לו בבגאז' ולא מעשן סיגריה. הוא הפסיק עם זה מזמן.

העסקים היו טובים ומארק הרוויח יפה. עם הכסף הוא קנה רכב חדש, שיהיה לו אחד לעבודה ואחד לשאר הזמן. אחרי שנתיים של שלושה ארבעה כלבים ביום כבר היה לו מספיק כסף בשביל להפסיק לעבוד. אבל הוא לא רצה להפסיק. הוא לא ידע לעשות שום דבר אחר וגם הרגיש לו איכשהוא שהוא עושה עבודה טובה שעוזרת לאנשים, והוא התחיל לראות בזה שליחות, ובעצמו מעין מלאך מוות מקומי, היחיד שיכול לעזור לאנשים עם המצוקה הספציפית הזאת. הוא קנה דירה בחולון ועוד אחת ברמת גן. הטלפון צלצל הרבה אז הוא התחיל להעסיק את יולה, חברה של אחותו. הוא הכניס את יולה להריון. אחותו הקטנה נפטרה. הוא קנה פיצוציה ברחוב של הדירה שלו, ונכנס שותף בעסק של ייבוא מאווררי תקרה עם בחור אחד אחד שהיו להם גם אחוזים משותפים בבית קפה. אחרי חמש שנים הוא פרש מהמקצוע והפסיק לענות לטלפונים של בעלי כלבים בוכים שרצו שמישהו ירצח את הכלב שהם קנו במו ידיהם. הוא כבר לא עוסק בזה. הוא חזר לעשן.