עמדתי ברמזור מול הבית וראיתי שהחולצה הלבנה שלי בתוך השלולית וכל החפצים שלי מפוזרים לידה על המדרכה ברחוב. הבנתי שזרקו אותי מהבית. הגברתי קצב. הוצאתי את המפתחות מהכיס ופתחתי את הדלת. הבית היה מואר מאוד והקירות היו חמים. שמעתי בכי דק דרך המסדרון שהגיע מכיוון החדר שלי וכשנכנסתי ראיתי תינוק בן לא יותר מחצי שנה, שוכב על הבטן, על המיטה שלי. עמדתי לרגע מול המיטה וחשבתי, של מי התינוק הזה? הורדתי את התיק. ניגשתי בשקט, הרמתי אותו באוויר. ראיתי שהוא מלא בדם. כשסובבתי אותו הוא התחיל לבכות. הנחתי אותו על הכתף. ניסיתי להרגיע אותו, התחלנו להסתובב בחדר במעגלים. הבנתי שהוא כנראה שלי לתמיד ושהאמא שלו היא לא אותה אחת שפיזרה לי את הבגדים.
כשהתעוררתי האייפון צלצל בתוך התיק. על המסך מהבהבת: מיכל. לא דיברנו כמה שנים אבל היא לא נותנת לזה לבלבל אותה ורק שואלת: תגיד, יש לך אוטו? יש מקום שהיא מכירה במדבר יהודה, איזה סלע מעל תהום של מאה מטר שאם יושבים על הקצה שלו אפשר לראות את כל הזרם עובר מתחתיך ונשפך עד ים המלח ועכשיו זה הזמן כשהסערה מתחילה בירושלים והיא רוצה לראות שם שיטפון. מיכל היא סוג של פיה מזדקנת. אין לה מקצוע ואין לה עבודה. היא בת 31 והיא מסתובבת בעולם. יצאה לשנה פה ושנה שם, עבדה בחוות חקלאיות, עבדה בכיתות של חינוך מיוחד, שמרה על ילדים של עשירים בבלגיה, מכרה חשיש באמסטרדם, היתה מורה של נערים שלא היה יותר לאן לזרוק אותם, חזרה בתשובה, חזרה בשאלה. להורים שלה יש כסף. הם קנו לה דירה של שני חדרים בירושלים ליד השוק והיא גרה שם לפעמים. חוזרת לתקופות קצרות כדי לחשוב על החיים ומה לעשות איתם. מזדקנת מהר. יותר מהר ממה שכולנו חשבנו. אבל כשאני הכרתי אותה היא לגמרי נראתה כמו הבטחה. יפה בצורה קיצונית. עור לבן חלק, שיער שחור מלא חצי מבריק מהסוג שלא צריך לסדר יותר מדי. צוואר זקוף, עיניים חומות גדולות מאוד וקצת רטובות. פנים נקיות עם רווח מדוייק בין כל החלקים שלהם מהסוג שהכל נח בצורה גמישה ומסודרת וחי בשלום עם עצמו. מיכל היתה מן טיפוס חייכן נורא. כשהגענו להודו היא ישר התחברה עם כל הסביבה ונכנסה בשניה למשבצת של מלכת הכפר. תוך יומיים היא הפכה לחברה הכי טובה של הרב בבית חב"ד ושל אשתו. היו להם שבעה ילדים וכולם רצו שהיא תישאר לתמיד ולמרות שהיא לא היתה צדיקה גדולה זה לא הפריע להם לתת לה לארגן את המטבח בליל סדר עם 350 אורחים. האבא ואמא שבאו להציל ישראלים שהסמים שיגעו אותם רצו לאמץ אותה או לפחות לשדך אותה לבן הגדול שלהם, הוא עשה דוקטורט בברקלי והיא נראתה כמו הבת שאין להם או הנכדה שהם היו כבר רוצים לחבק והיא גם היתה היחידה שניצחה אותם בשבץ-נא. היה שם גם פיל שהסתובב ברחובות. פיל תיירים. המפעיל הנפאלי שלו ואולי גם הפיל עצמו, שניהם נשבו בקסמיה הוא היה עושה לה סיבובים בחינם ולוקח אותה טרמפ מהנהר למטה חזרה לגסטהאוס והיא היתה יושבת על הפיל כמו איזה נסיכה, בשרוואל שחור שהיה מונח לה יפה על הרגליים ותמיד עם תיק קטן שהיו בו כמה חלילים. היה לה קסם כזה, שיש אולי לחמישה אנשים בעולם. זה עצבן אותי כבר אז, קסם שהמיס את כולם וגרם לכל העיירה להתאהב בה. אני ראיתי את זה קורה כל פעם מחדש. זה עבד עליהם, זה עבד גם עלי. היא ידעה לתת לכל אחד להרגיש שההופעה היא בשבילו ולהסתובב איתה בהודו היה כמו תעודת ביטוח שאתה מגניב וסקסי וכדאי להידבק אליך ובחיים לא ראיתי אותה עצובה חוץ מפעם אחת. זה היה כשהיינו בעמק ספיטי, על גבול טיבט. יש שם טרק שיוצא מהמנזר הטיבטי האחרון לפני הגבול עם סין ועובר בכל הכפרים של העמק ורצינו להגיע אלי אז ערב אחד היא פשוט הלכה וקנתה כרטיסים, חזרה לחדר וסיפרה לי ולברק שמחר אנחנו נוסעים ושנארוז את התיקים היום כי היא קבעה עם הג'יפ ובבוקר בסוכנות של הג'יפים עלה איתנו גם בחור בשם יודה. כשהגענו הוא עמד שם, שאל לאן אנחנו נוסעים ועלה כאילו שהזמינו אותו. היא לא אמרה על זה כלום. אולי היא לא ידעה. הוא היה יפה ושתקן וזה הדאיג אותי. ואחרי נסיעה של 10 שעות הגענו לשם, גבוה הרבה יותר וקשה מאוד לנשום. המנזר היה ארבע קומות בקצה של הצוק. הצוק היה כל כך חד כאילו שמישהו פרס את ההר בסכין ומתחתיו היה זרוק כל העמק. עליתי לקומה האחרונה. ישב שם הנזיר ונראה שהוא לא שם לב. ראיתי בפינה חלון והתיישבתי בתוכו, כדי להרגיע את ההתרגשות של הנסיעה. רוח קרה נכנסה והביאה קצת מכל העמק, מושלג וחשוף ומחורץ ושבור כמו עור של גוף שהתייבש. הסתכלתי החוצה נשען על הכתף של עצמי. פתאום הרגשתי את הכתף של מיכל דוחפת אותי מצד שמאל שאני אעשה לה מקום ואז את שאר הגוף נצמד אלי. הירך והצלעות ויד ימין שלה נכנסת מתחת ליד שמאל שלי ותופסת אותה פעם אחת עדינה בקצה שקרוב לרגל המקופלת ופעם אחת חזקה בכתף ואז מניחה את עלי הראש לאט מהמצח אל הלחי. אחר כך זרקנו את הדברים על המיטה ונרדמנו לשעתיים. בחדר אחד יודה ומיכל ובשני אני וברק. בתוך החדרים לא היה הרבה, מבחוץ מרפסת והצוק הגדול. כשהתעוררנו העולם היה חשוך לחלוטין וריח חזק של קיר חשוף בחדר ושל אבק שנכנס לתוך הסיבים של השטיחון הקטן בלבל אותי. אני וברק יצאנו מהמסדרון, התיישבנו על הבטון של המרפסת וחיכינו למיכל ויהודה שיבואו. היה לנו שירון שירים עבריים כאלה שהגיע מהארץ ותכננו לעשות ערב שירה קטן עם נר כי הכל מסביב היה חשוך כמו קבר. הסתבר שהעמק הזה, מקבל את החשמל מתחנת מים. שבוע לפני שבאנו היה מונסון שהציף את התחנה וכל הנורות של הכפרים לא עמדו בעומס ופשוט התפוצצו אז ישבנו בתוך השחור הזה וחיכינו עוד קצת והם לא באו. הדלקתי סיגריה. ברק שכב על הגב והתחיל לזייף את חופים הם לפעמים געגו.. ואז שמענו את הדבר הזה. מתוך החדר התחיל לצאת משהו שנשמע כמו בכי חזק. חזק, כאילו הלב דופק על הצלעות. הסתכלתי על ברק. הוא סגר את הספר על החזה ונשאר לשכב על הגב בוהה בכוכבים. סיימתי את הסיגריה. הבכי המשיך. ברק התיישב והסתכלנו אחד על השני. זה נשמע כל כך רע, כאילו יש לזה צבע, כאילו עוד רגע הדלת הולכת להתפוצץ וגל של עצב יזרום מהמסדרון החוצה ויחרוך את כל העמק כמו חומצה. נהמות פעמו בקצב לא קבוע מתוך החדר שלה, קטועות מדי פעם בקינוח אף ואז אחריו עוד יבבה ועוד זרם בכי מלוכלך ישר מהסרעפת, הולך ומתגבר והופך למשהו שהוא שילוב בין יבבה לזעקה לאין אונים. ברק עצם עיניים וחזר לשכב על הגב. אני הדלקתי עוד סיגריה וחיכינו שזה יעבור, בוהים במדבר הצהוב הטיבטי בוער כמו פירורים של זהב לתוך הלילה עד שהשחר עלה וכיבה אותו. בבוקר שאחרי יצאנו לטרק כרגיל. אני וברק התעוררנו ראשונים. לא דיברנו עם יהודה על מה שקרה. מיכל לא הראתה שום סימן מיוחד. אמרנו תודה לנזירים, עלינו על השביל שחיפשנו והתחלנו ללכת בשורה עם התיקים: יודה קודם, אחריו מיכל, ואז ברק. אני בסוף. הלכנו שלוש שעות והתחלתי להרגיש איך כל הכוחות שלי עוזבים אותי. התעייפתי ולא יכולתי להמשיך ללכת. ראיתי שהם מתרחקים ממני עם התיקים הגדולים אז תפסתי אותם בעצירה הבאה, אמרתי להם שאין לי כוח יותר ואני חותך מכאן, דרך ההרים, חותך. יודה וברק המשיכו ללכת. מיכל ליוותה אותי במבט עוד קצת לפני שנעלמתי בירידה בין הסלעים וחזרתי לארץ, מבט יפה ונקי כאילו שלא קרה כלום, או שפשוט הייתי עייף מדי כדי לשים לב למה היא התכוונה. עכשיו היא מחכה לי בתחנה החשופה במדבר יהודה מצומקת וצרובה יותר. כשאני מתקרב לתחנה אני יכול לראות את השערות הלבנות שמתחבאות לה בראש. נשענת על העמוד האדום של האוטובוס, הצוואר פחות זקוף, קצת יותר רך ונוטה קדימה ושני קמטים בצדי הפה חורצים בעדינות את העור המבטיח שלה. כשאני עוצר לה אני רואה את המבט. כבר לא בתול כמו פעם. הוא עכור יותר ואפשר לראות בתוכו את העקבות של מי שהחיים לימדו אותו מה זה לחשוב פעמיים, כמו מעיין במדבר שמנסה להרגע רגע אחרי ששחו בו חבורה של גברים. היא עולה לאוטו ומתיישבת ואני מרגיש את השפתיים שלה נדבקות לי ללחי. הן יבשות. היא לא אומרת כלום. רק יושבת. אני גונב מבט. רואה את הברכיים מקופלות אל החזה המלא הגדול שלה, זה שפעם הייתי נותן בשבילו הכל, הכביש מלא בבורות והוא קופץ בתוך החולצה השחורה והעיניים החומות הנקיות שלה נעוצות בדרך מקדימה לתוך הערפל. אני מעביר לניוטרל ונותן לאוטו להדרדר את שאר הדרך כשאנחנו נכנסים לתוך הענן. אבל ביננו, אני לא יודע למה באתי. אנחנו בכלל לא חברים. אחרי הודו עוד היינו נפגשים קצת כי שנינו גרנו בירושלים אבל תמיד זה נגמר במסקנה שלי. שאין לנו על מה לדבר. אנחנו לא מתקשרים באותה השפה. ניסיתי, אבל כל פעם כשהייתי מגיע זה היה אותו דבר. יושבים על המיטה שמלאה בכיסויים. אני מנסה לחשוב איך לשבת בלי ללכלך לה את השמיכה ומרוב המאמץ נהיה לי לא נוח. היא יושבת עם התחת על רגל אחת והרגל השניה מתנופפת בחוץ ומסתכלת לתקרה. אני מדבר אליה אבל היא לא ממש שם. היא בחוץ, בראש שלה, באותו חדר אבל לא איתי. אני מספר מה שלומי בחיים. והיא מדי פעם זורקת איזה 'נכון' 'תכלס' 'וואלה'. לאט לאט גם אני מפסיק להקשיב לעצמי וכאילו יש שלושה אנשים בחדר, אחד מדבר ומדבר ושניים לא מקשיבים. ולמרות שככה נראו כל הפגישות שלנו עדיין הייתי מגיע מדי לפעמים ותמיד אחר כך שאלתי את עצמי: רק אני שם לב? פעם אחת נמאס לי, התקרבתי ובאמצע המלמולים תפסתי לה את הראש חזק חזק בשתי הידיים בצדדים והסתכלתי לה לתוך העיניים כדי להכריח אותה להיות איתי. הרגשתי את השערות שלה נמתחות על הרקה ופוערות את העיניים חזק וראיתי שיש לה נקודות צהובות קטנות בתוך האישונים החומים שלה שמפוזרות כמו שפריץ של ספריי. היא התנערה ממני מהר. פתאום הפתיע אותי כמה שהיא חזקה. ואז היה שקט והיא פתחה את החלון והוציאה סיגריה מקופסה של סיגריות יקרות יותר ממה שחשבתי שהיא תקנה ואמרה תגיד למה באת? רציתי לשאול אותה אם היא זוכרת את התמונה שלנו מהודו. ושהיא תגיד שבטח. יש לה אותה במחשב והיא יודעת בדיוק איפה זה והיא תשלח לי במייל אבל יצאתי ולקחתי מונית חזרה לתל אביב. זה היה לפני ארבע שנים. עכשיו הגענו ובחוץ הכל צהוב. אני משאיר את האוטו ברוורס צמוד למעקה ברזל. אנחנו קופצים מעליו ומתחילים ללכת בערוץ קטן בעליה. מהר מאוד הערפל עוטף אותנו מכל הכיוונים. אי אפשר לראות את האוטו ואת הכביש ומאיפה באנו. בחורף זה קורה הרבה שפתאום מגיע יום של אובך שמתערבב עם הערפל ואז האפור נהיה צהוב ומרגיש כאילו סוף העולם הגיע והאדמה של המדבר הופכת לשטיח של בוץ פרוותי ובגלל שאין כלום מסביב הקול מתחדד כל כך וכל חצץ קטן שנדרך מתחת לנעל נשמע כאילו מישהו מפצח אותו ממש ליד עור התוף. אני נותן למיכל להוביל. היא מגבירה את הקצב. אם רוצים לראות היום שיטפון צריך למהר ולהגיע לרמה הבטוחה מעל הערוץ. אחרי כמה דקות של דשדוש אנחנו מגיעים לקיר. פשוט קיר כמעט בתשעים מעלות. מה אתה נבהל? לא נבהל, מה את רוצה? בוא נשיר שיר. תשירי, אני לא רוצה לשיר. האבנים חלקות וקשה לטפס. אני מוביל אבל לאט לאט רואה שהיא מדביקה את הפער כמו חיה. היא נועצת את הידיים שלה בתוך ההר, גדלה פי שניים, מקפיצה את עצמה למעלה, משאירה אותי לבד באמצע הקיר עם התיק על הגב חשוף לרוח ונעלמת. פתאום תוקף אותי פחד. אני מתגבר ועולה למעלה. אני יודע לאן ללכת וזה מרגיע אותי. זז קדימה. מרחוק, בתוך הערפל אני רואה נקודה שחורה קטנה יושבת על המדף ואני מגשש את עצמי לכיוון, נתקע בכל מיני אבנים בדרך וענני ערפל קטנים מסתירים לי אותו מדי פעם. הנה התיק שלה השחור. אני שומע אותה קרובה, היא שרה משהו שקט. הערפל נכנס לתוך החולצה וקר לי בחזה ובבית השחי. אני רוצה להמשיך לעמוד מאחוריה לשמוע אותה שרה. לא רוצה להתקדם. לא רוצה לזוז. אני סופר ארבעה צעדים קדימה ומתיישב לידה. – אתה יודע שכל החיות כבר יודעות שהשיטפון מגיע? יש להם מנגנון כזה שהם יודעים שהולך להגיע שיטפון עוד לפני שיורד גשם והם בורחים בזמן למקומות גבוהים ולכל מיני מערות מסתור. יש כאלה שלא מצליחים לברוח אפילו שהם יודעות שהשיטפון בא. ואז כשהגל מגיע אתה יכול לראות בתוך הזרם דברים שאתה לא כל כך רוצה לראות. תגידי, הבאת לי את התמונה? לא. מה, למה? אבל אמרת שתביאי אותה – שתוק נו, אני לא יודעת על מה אתה מדבר. מתי אמרתי את זה? כשבאתי לבקר אותך בבית וישבנו על המיטה שלך אמרת לי שיש לך אותה ושתביאי לי – איזה תמונה? התמונה שלנו על הערסל בהודו, יש לי שם תלתלים ואת בחולצה כחולה ויודה לידנו וברק בדיוק נסע הביתה, ואז ישנתי לידכם שבוע עד ששלחת את יודה להגיד לי שאולי כדאי שאני אמצא מקום אחר להיות בו ואולי זה לא רעיון כל כך טוב שנהיה קרובים מדי, ואז עזבתי אותכם וחזרתי נו, את יודעת על מה אני מדבר, התמונה על הערסל.
– מה…איזה מצחיק אתה…אתה זוכר בכלל משהו מהתקופה הזאת?
גשם דק וכואב מתחיל לרדת עלינו. חתיכות חמות מתוך הערפל הקר. אני חושב על הסערה שכבר התחילה לפני שעה בירושלים והיא בדרך. מסתכל עליה. על החזה שלה שממלא את החולצה השחורה. עולה ויורד. היא יושבת לידי ופותחת אלי מבט. כל כך יפה. אני נועץ בחזרה את המבט עמוק בתוך העינים שלה ומקווה שיכאב לה. אני רוצה לרצוח אותה כאן ועכשיו. לזרוק אותה מהקצה של הצוק, לתת לה בעיטה ושתעוף לתוך השיטפון שלה עם כל החלילים והשרוואלים. שתטבע ותמות. אחר כך אני אגיד שזאת היתה תאונה, שהיא התכופפה כדי לראות את זה מקרוב. חוקר מקרי המוות יציין שאין סיבה שלא להניח כי המכה בראש נגרמה מהתנגשות עם אבן בתוך המערבולת ושזה בסך הכל אופייני למקרים של שיטפון.
יהודי חשדן 